הם מבינים רק כוח. לא עזרו כל המילים. התרענו, הזהרנו והם- לא מבינים. אז ירינו.
רק לפני כמה שבועות הסביר לנו ראש הממשלה שלנו שהבעיה היא בחינוך ובהסתה לשנאה. אצלם. אין להם טענות אחרות שם בעזה- לא על חופש תנועה יבשתי, לא על סגר ימי, לא של מגבלת יבוא-יצוא, לא של תשתיות חשמל ומים, לא של בריאות. סתם ככה הם מסיתים נגדנו ומחנכים את הילדים לשנוא אותנו ובכך מחבלים בעתיד האזור כולו. בלי השנאה וההסתה הם בטח לא היו יורים עלינו ואם לא היו יורים עלינו גם אנחנו היינו ממשיכים לשבת בשקט, ממש בחיבוק ידיים…
ואצלנו, למרות החופש הגדול, שר החינוך ממשיך לרוקן מתוכן את הסיסמא החשובה "האחר הוא האני". האחר לא כולל עובדים זרים, האחר לא כולל דוברי ערבית, בטח ובטח שהילדים שמעבר לקווים אינם האחרים שהם אנחנו. לא רק שלתכנית הלימוד נגד גזענות לא נמצא מימון, שר החינוך אפילו לא רוצה שנוכל לדבר עם האחר. לתכנית הלימוד האטרקטיבית "יא סלאם" שפתחו בקרן אברהם לא נמצא מימון, המורה לערבית מהדרום איריס מימון הוזמנה לשימוע בעקבות מאמר דעה שפרסמה ב"הארץ" ובו ביקורת על הדרת השפה הערבית ממערכת החינוך, ולבית הספר הדו לשוני של עמותת "יד ביד" שמשווע לקום ביפו עוד לא נמצא גואל.
בשבוע שעבר יצאו חברי קהילת "יד ביד" ביפו- יהודים וערבים כאחד, למפגן רחוב מרגש נגד ההסתה אצלנו ונגד מדיניות ההפרדה בין יהודים לערבים. לתשומת לב שר החינוך: הורים מזכירים לכולנו שחינוך זה קודם כל דוגמא אישית:
ולא רק ביפו. גם בואדי ערה פגשנו הורים מקהילת ביה"ס הדו לשוני "גשר על הואדי" שיצאו לצמתים תחת הסיסמא "שכנים של שלום". "רק שיתוף פעולה של יהודים וערבים יקנה בטחון" אומרים בואדי ערה, אומרים וגם עושים. דוגמא אישית מהסוג שזוכה ליחס של אנקדוטה הזוייה כשזה מגיע לכלי התקשורת המסחריים שמחפשים דרמות, או הממלכתיים שמחפשים צידוקים לאג'נדה הממשלתית. מי שראה ושמע את רוני קידר מנתיב העשרה אצלנו בשבוע שעבר, ואחרי כמה ימים בערוץ 10 מבין את ההבדל.
ואת מאות הישראלים שהגיעו לבית משפחת אבו חדיר בשועפט ראיתם? גם הם באו בטוב:
בויכוח אם התקשורת משקפת או יוצרת מציאות כולם צודקים. היא גם וגם. איזה מציאות מייצרת תקשורת שרצה רק אחרי החוטפים והיורים והבוכים? האם רק זו המציאות בה אנו חיים? לא. יש איים של שפיות, וכל מי שרוצים לשמור על שפיותם מוזמנים לבקר בהם:
"יהודים וערבים מסרבים להיות אוייבים" גם בטירה:
