יד ביד

תמלול הכתבה: יד ביד

מגיש: שנת הלימודים בפתח ורוב ילדי ישראל כבר משובצים למגוון המוסדות האפשריים: החל מבתי ספר מממלכתיים, דרך בתי ספר דמוקרטים, אנטרופוסופים, בתי ספר עם דגש על מוסיקה, טבע ואמנות ועד לבתי ספר דתיים או חרדיים. - בית ספר ייחודי לכל קבוצה או זרם חינוכי. הכתבה המרכזית השבוע, עוסקת במוטיבציה הולכת וגדלה של יהודים וערבים ליצור מסגרות חינוך משותפות ודו-לשוניות.

קריינות: רוב הערים המרכזיות בישראל הן ערים מעורבות. יהודים ופלסטינים חיים בהן יחד. למרות הקרבה הגאוגרפית כמעט ואין קשרים עמוקים בין הקהילות. כשבוחנים איך המדינה מקדמת דו קיום, מסתבר שאין כמעט יוזמה שבאה מצדה. שיוצקת משמעות לחיים המשותפים. נהפוך הוא – מנגנוני ההפרדה שהיא יצרה, כשהמרכזית היא מערכת חינוך נפרדת, יוצרים ריחוק ובידול. בניגוד למערכת, הורים רבים, ישראלים ופלסטינים, מעוניינים כי ילדיהם ילמדו במסגרות משותפות. מי שמסייעת להם להגשים זאת היא עמותת 'יד ביד', שמעניקה את המשאבים להקמת גני ילדים ובתי ספר רב לשוניים.
ענת יצחקי: אני בהחלט מאמינה שבכל מקום בארץ, בכל מקום במערכת החינוך, בטח שבאזורים משותפים כמו ערים מעורבות כמו יפו, במקומות עם ערים שכנות, בכלל זו צריכה להיות אופציה של אנשים שלא רוצים את ההפרדה, של אנשים שבוחרים לחנך את הילדים שלהם ביחד, ללמוד את שתי השפות הרשמיות של המדינה הזאתי. להכיר את התרבות האחרת, הדת, ולעשות פעולה משותפת, ליצור אזרחות משותפת במקום הזה.
קריינות: עד כה הקימה עמותת 'יד ביד' שלושה בתי ספר. סביב כל אחד מהם נוצרה קהילה עם חיי חברה, טיולים וארוחות משותפות. כמובן שגם חגי שלושת הדתות נחגגים שם יחדיו.
אורי: בכיתה שלי לפעמים יש ריבים וזה, אבל הם לא ריבים על גזעים או דתות, אנחנו מקבלים אחד את השני לא לפי הדת.
רמי דראושה: בית הספר שלנו מדהים. יש בו יהודים, ערבים, הכל.
מאי: משחקים ביחד, לומדים באותה כיתה, לומדים ביחד, לומדים... כל אחד לומד – הערבי לומד על החיים של היהודי והיהודי לומד על החיים של הערבי.
ליסה חנניה: אני רוצה להתקיים פה, בקהילה הזאת ולהתקבל כמו שאני, אני רוצה לדבר על העוולות שעברו העם הפלסטיני, אני רוצה להיות אמפטית לדברים שהעם היהודי עבר, ואני לא רוצה שאחד יבטל את השני.
קריינות: בישראל תשע ערים מעורבות. ביניהן תל אביב-יפו, חיפה, ירושלים ובאר שבע. נשאלת השאלה איך זה שמכלל 4,500 בתי הספר הקיימים ברחבי הארץ, רק חמישה הם בתי ספר דו לשוניים.
ליסה חנניה: זה לא קל להיות בבית ספר כזה. הרבה יותר קל להיות בבית ספר שהוא ??? רגיל, בית ספר שהוא רק פלסטיני, בית ספר שהוא רק יהודי. ההבנה של מה בית ספר כזה יכול לעשות היא גם די חדשה בחברה הפלסטינית, בחברה הישראלית בכללותה. ולכן אין מספיק בתי ספר כאלה. אבל אם מסתכלים על בתי הספר בכפר קרע וביפו... ואפילו אצלנו בגן, ובכל המקומות שבהם צצות כל מני התארגנויות לבתי ספר, הרשימות עולות על גדותיהן, ובאמת יש אין סוף אנשים שברגע שהם מבינים על מה מדובר יש צורך מאוד גדול.
ענת יצחקי: בתי הספר האלה הוקמו ביוזמות מקומיות של קהילות של הורים והתחברות לעמותת 'יד ביד' שקיימת כבר 14 שנה ומקימה. אז בעצם אין יוזמה מלמעלה להקים את זה, זה בקשות דרך העמותה ודרך ההורים, ובנוסף זה תקצוב. המודל הדו-לשוני הוא מודל יקר. שתי מורות בכל כיתה, יהודייה וערביה, שתי גננות ושתי סייעות בכל גן. זה חינוך שהוא צריך להיות זמין ופתוח לכולם. מצד שני הוא חינוך שבהחלט יש לו עלות כאן והמדינה צריכה לעשות איזו שהיא בחירה שהיא רוצה לתמוך במודל הזה, שהיא רוצה לתמוך בדבר כזה שיקרה.
מאי: אנחנו מתחילים במשהו קטן מאוד, מעצמינו. אחר כך המשפחה, אחר כך החברים, ואחר כך את כל העולם.
ליסה חנניה: אנחנו מדברים פה היום על קהילה שנבנית מסביב לגן אבל אנחנו לא עוצרים פה. חשוב לנו לבנות בית ספר ביפו. כל שנה אנחנו רוצים לצמוח בעוד כיתה ועוד כיתה, ואני מקווה שיהיה צורך יום אחד לעוד בית ספר כזה, שאחד לא יספיק, אבל אנחנו באמת מזמינים את הקהל הרחב להיות חלק מהקהילה, גם מי שהילדים שלו... לי באופן אישי אין ילדים, אבל בכל זאת חשוב לי להיות בפרויקט הזה, כי הקהילה שנבנית פה זה משהו מאוד מיוחד ואפילו נדיר, אפשר להגיד, ואנחנו מזמינים אתכם להיות חלק מאיתנו.

מגיש: בימים אלו מוקם ביפו גן ילדים בליווי עמותת יד ביד, אשר ממנו צפוי להתפתח בעתיד בית ספר דו-לשוני נוסף. במהלך הכנת הכתבה פנינו לגורמים במשרד החינוך אך הם סרבו להתראיין לכתבה.

סוף תמלול הכתבה: יד ביד