לא פעם, מאבקים חברתיים שמתקיימים במקביל וללא קשר, מאפשרים התבוננות על החברה הישראלית בתהייה. כאילו משהו במצפן החברתי-מוסרי אבד.
קחו לדוגמא שני מאבקים שמבחינת המארגנים שלהם, פנו השבוע אל החברה הישראלית וביקשו לרתום אותה. שני מאבקים שבשניהם הערעור לבג"צ נדחה ברוב של שני שופטים מול אחד, שני מאבקים שההליכים המשפטיים די מוצו בהם. הראשון, מאבק לחקירה מחודשת בפרשת רצח תאיר ראדה, השני מאבקם של תושבי אום אל חירן בפינויים מהאדמה בה הם גרים 60 שנה.
במקרה הראשון מדובר על פי ההחלטות השיפוטיות באדם שרצח תלמידת בית ספר – אירוע פלילי נקודתי. חקירת המשטרה והפרקליטות על המוקד, ומדינה שלמה נסערת מהמקרה, עשרות כתבות תחקיר מושקעות, הפגנות המונים, סגל של אנשי ציבור בכירים ביניהם משפטנים, אנשי אקדמיה, רפואה וחברה עומדים בחזית הביקורת כלפי המדינה ודרך חקירתה ומעלים ספקות לגבי הרשעתו של הרוצח שהורשע במספר ערכאות. שירים שנכתבו במיוחד, סדרת טלוויזיה עם מליון צפיות ודפי פיסבוק עם מעל רבע מיליון אוהדים, נרתמו למאבק, למרות שהמורשע אינו חסיד אומות עולם, בלשון המעטה.
במקרה השני, קהילה של מאות אזרחי ישראל הבדואים, שגרים באום אל-חיראן כבר שישים שנה, (לאחר שהמדינה גרשה אותם מהשטח שהיה בבעלותם), נמצאים בסכנה אמיתית בפני פינוי נוסף. בניגוד לרומן זדורוב, שופטי בג"ץ לא מפקפקים ביושרם ואמינותם של הבדואים ובטענותיהם. הם ציינו כי תושבי אום אל חיראן גרים במקום ברשות, הם אינם פולשים ואינם מסיגי גבול, כפי שלא פעם נטען כלפי הבדואים בתקשורת המרכזית ובהכללה. הנושא כמעט ואינו בכותרות, לא זוכה לעניין ציבורי, אין הפגנות עם אלפים בכיכר רבין, אין כתבות תחקיר (למעט סיקור משפטי במדורים הפנימיים), על דפי פייסבוק שרותמים את הציבור הכללי אין על מה לדבר (959 תומכים…) ונראה שהבדואים והנהגתם, לרבות ארגוני השמאל זנחו במאבקם את הציבור הישראלי. ההתמקדות כרגע נעשית בלחץ בינלאומי ובהתנגדות לקבלן הביצוע של הפינוי – קק"ל, יש היאמרו מהלך חסר תוחלת השקול להתנגדות לקבלן הפינוי, בפינוי דייר שהבנק החליט לפנותו.
אז איך זה, שאדם פרטי כמו רומן זדורוב, עולה חדש, שהשפה העברית קשה לו, חובב סכינים, שמהחקירה עולה כי במחשבו נמצאו סרטוני ערום של ילדות, הצליח לגעת בציבור הישראלי ולעורר אותו לפעולה ואילו מאוד ילדים בדואים, בכפר אום אל-חיראן שגרים ללא חשמל, מים, כביש לבית הספר וחיים חיי עוני ומחסור – לא מזיזים לחברה הישראלית? איך זה שמחיקת כפר שלם כדי להקים על אדמתו יישוב יהודי חדש, לא מצליחה להניע באי נחת את הציבור מכיסאו, בשל הגזענות הממוסדת והמשפטית שבעניין?
בשני המקרים לתקשורת תפקיד מרכזי בהישגים הציבוריים של שני המאבקים הללו, אך למרות זאת, בעידן הפייסבוק והרשתות החברתיות, היה ניתן לצפות שהמאבק של אום אל-חיראן יגיע למקום טוב יותר. נראה שהציבור הישראלי לא נרתם למאבק וחמור מכך, לא היה מי שירתום אותו למאבק. לא היה מי שיתווך לו את המאבק בצורה מוצלחת ויראה לו את הדרך מבעד למיתוסים שהחברה הישראלית לוקה בהם ביחס לבדואים.
- מרים תראבין מאום אל-חיראן ביום שישי בשדרות רוטשילד בת"א:
