יום ראשון   15-12-2019
דעה על סדר היום |

לפני יום הזיכרון, אזכור את סבתא שלי

חברה נכתב על ידי

בימים האחרונים אני במסע. לימים האלה שבין פסח ליום השואה, ליום הזיכרון וליום העצמאות, תמיד היה איזשהו מטען רגשי עבורי. בילדות זה היה המטען שהונחל לי במערכת החינוך – חירות-עבדות, שואה, תקומה, מלחמה, ניצחון ועצמאות. הנרטיב הציוני הרגיל, בקיצור. עם השנים ועם הפקפוק ההולך וגובר שלי ברעיון הציוני, הלכה והתעמקה תחושת התלישות שלי וחוסר השייכות. פשוט לא הרגשתי חלק. לא יכולתי לשמוח מרוב השמחות וגם לרעיון של "העצב הלאומי" הפסקתי להתחבר.

השנה בכל זאת הצלחתי למצוא חיבור מיוחד לימים האלה. החלטתי לנבור דווקא בזיכרון האישי, למצוא את נקודות החיבור האישיות שלי לימים, לתאריכים, למאורעות ובעיקר להבין למה הזיכרונות שלי הם לא חלק, בטח שלא מרכזי, מאותו "זיכרון לאומי". ביום השואה החלטתי לנסות לתת במה ומקום בזיכרון (קודם כל האישי שלי ורק אז הציבורי) לבני ובנות הקהילה הגאה שנרדפו ונרצחו ע"י הנאצים בשל נטייתם המינית. לכבוד יום הזיכרון החלטתי לעשות עבודת שורשים קטנה.

בעוד יומיים (11/05/16) יצוין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אבל עוד לפניו, כבר היום, חל תאריך שדווקא לא זוכה כמעט לאזכור- ה-9 למאי, יום ניצחון של הצבא האדום על הנאצים. למרות שבמלחמה כנגד הכוחות הנאצים השתתפו מאות אלפי (יש האומרים שאף למעלה ממיליון) יהודים מכל רחבי ברית המועצות, דווקא הם כמעט ולא זוכים לאזכור או התייחסות בארץ.

אני לא חסידה גדולה, בלשון המעטה, של אלימות בכלל ושל צבאיות בפרט. אין לי עניין בלקדש את המלחמה או להאדיר את ההקרבה בשדה הקרב, אבל ההישגים הצבאיים של היהודים בקרבות נגד הנאצים הם לא הנקודה שעליה אני רוצה להתעכב. אני רוצה לדבר על זיכרון, או יותר נכון, למה אנחנו, החיים במדינה שמקדשת את מורשת הקרב, לא זוכרים את כל אותם האלפים?

העניין באמת תמוה מעט, שכן מצד אחד קורבנות וניצולי השואה הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי אותו מנסים להנחיל בכולנו מילדות, ומצד שני גם גיבורי האצ"ל, הלח"י, ההגנה ואיתם גם חיילי וחללי צה"ל נחשבים למי ש"בזכותם אנחנו כאן". אז איך זה שדווקא את אותם אלפי יהודים, שלחמו בצבא האדום בחירוף נפש, תוך שהם בפועל מביאים לסופה של מלחמת העולם השנייה ובתוכה רדיפת והשמדת היהודים – אנחנו לא זוכרים?

ובכן, לדעתי התשובה היא די פשוטה. זיכרון הוא פוליטי. ההגמון הוא זה שקובע את מה נזכור ומה יישמט מהתודעה הציבורית, בהתאם לנרטיב אותו הוא מנסה להנחיל. יוצאי ברה"מ לשעבר הם פשוט לא חלק מאותה הגמוניה. אין מי שילחם בזירות הפוליטיות הנכונות על הנצחת הזיכרון הזה והאמת היא שהוא גם לא בדיוק משרת את הנרטיב הציוני. על פי אותו נרטיב, בזמן מלחמת העולם השנייה התקיימה בעיקר השואה, כלומר רדיפה והשמדה של מיליוני יהודים. בגלל (שלא נאמר בזכות) אותה שואה והשמדה המונית, קיבלנו את הזכות להקים מדינה ועל מנת לממש את אותה זכות, עוד אלפים של חיילים עבריים טובים הקריבו את חייהם על אדמת ישראל. לזכור גבורה יהודית שהתקיימה בזמן מלחמת העולם השניה, סודק קצת את תדמית המסכנות שמנסה הנרטיב לבנות. לזכור שיהודים נלחמו גם בצבאות זרים, הרבה לפני שקם פה צבא יהודי כשר, מוריד במשהו מהבלעדיות שיש לצה"ל ולמחתרות היהודיות על הגבורה.

אבל כאמור, אני החלטתי השנה לצאת למסע. ובגלל שלי היה חשוב לזכור, החלטתי להושיב את אמא שלי לשיחת שורשים קטנה על סבתא שלי. סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת 10 מבלי שקיבלה את הכבוד וההערכה הראויים לה לדעתי. אז החלטתי לנסות ולתקן את זה, לפחות על ידי זה שאתן במה לסיפור שלה.

סבתא שלי, חנה, נולדה למשפחת פרידברג ב-13/10/1923. היא נולדה בעיירה אקמנה שבליטא והייתה החמישית מבין שישה אחים ואחיות. בילדותה עברה חנה עם משפחתה להתגורר בעיר טאורגה שגם בה הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה. בתקופת לימודיה בתיכון הייתה לתלמידה מצטיינת ואת הכיתה התשיעית (באותה תקופה למדו 9 שנים) היא אף סיימה בהצטיינות במסלול אקסטרני. לאחר שסיימה את בית הספר, נרשמה לסמינר (מכללה) למורים והחלה ללמוד במסלול של מורות למתמטיקה. בשנת 1941, כשסיימה את שנת הלימודים הראשונה במכללה, היא נסעה לבקר את הוריה. במהלך הביקור גם הדוד שלה הגיע לבית הוריה והזהיר אותם מפני המלחמה שעמדה לפרוץ.

ביוני 1941, נמלטה חנה יחד עם משפחתה מהעיר, ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים לעיר (כחלק ממבצע ברברוסה). במהלך ניסיון הבריחה, הצליחו בני המשפחה לעלות על רכבת לכיוון הגבול עם לטביה ולמרות הפצצות תכופות מהאוויר, הצליחו לחצות את הגבול. המשפחה המשיכה עם הרכבת וחצתה איתה את לטביה והגיעו עליה עד לגבול עם רוסיה ואחריו נכנסו לטריטוריה הרוסית. משם החליטה המשפחה לנסוע לקרובי משפחה רחוקים שהתגוררו באזור סיביר.

כאשר הגיעו לסיביר, הם הצליחו להתקיים בקושי רב שכן רק אחיה של חנה עבד ולמעשה פרנס את כל המשפחה בעצמו. חנה, שרק מלאו לה 18, החליטה להקל על משפחתה ולנסוע למוסקבה להתנדב לצבא. היא חשבה שכך יהיה למשפחתה פה אחד פחות שצריך להאכיל.

בסופו של דבר היא הגיע לעיר איוואנובו, שם למדה בקורס של אחיות צבאיות. בשנת 1943 סיימה את לימודיה ונשלחה לשרת בתור אחות צבאית בחזית האוקראינית. את מרבית שירותה היא העבירה בבית חולים שדה שהוקם בקייב ובאופן יומיומי השתתפה בניתוחים בשדה הקרב. גם לאחר המלחמה, חנה המשיכה לשרת בבית החולים, עד שב-1946 היא ביקשה לחזור בחזרה למשפחתה בליטא ושובצה בבית החולים הצבאי בקובנה. שירותה הצבאי של חנה הסתיים ב-1949, אחרי שביקשה להשתחרר מהצבא, כשהיא בדרגת סטארשי לייטננט (המקבילה לקצין בדרגת סגן בצה"ל). לאחר השחרור המשיכה לעבוד כאחות בבית חולים אזרחי.

4

ימין למעלה: חנה עם הצוות הרפואי בבית החולים בקובנה (1947). שמאל: חנה רוכבת על אופנוע (1947) ימין למטה: חנה והנכדה יעל (1995)