לעולם לא עוד – אבל לנו

תמלול הכתבה: לעולם לא עוד – אבל לנו

כתב: אנחנו יכולים להיות גאים מאוד בישראל ובתעשייה שלה. סטרטאפים ישראלים נמכרים במיליארדי דולרים, בכל מחשב כמעט יש מעבד שמיוצר כאן בישראל, ובכל טלפון חכם יש משהו ישראלי. אבל יש תעשייה אחת שלעיתים אנחנו יכולים להיות פחות גאים בה: תעשיית הנשק הישראלית.
דני קושמרו: איך הפכה ישראל למעצמת ייצוא בטחוני שמכל העולם באים לראות אותה?
סהר ורדי: אנחנו באמת מוכרים להמון מדינות, אנחנו מדברים היום על איזה 130 מדינות ברחבי העולם. זה כולל מקרים כמו למשל הפיליפינים, שנאמר על ידי הנשיא באופן מפורש שהסיבה שהוא רוצה לקנות נשק מישראל זה בין השאר כי ישראלים לא שואלים שאלות.
איתי מק: דוטרטה כבר קנה רובה גליל, תבור, הוא קנה רובעי גלבוע, הוא קנה מלקע נגב. למה צריך מקלע נגב בשכונות עוני בפיליפינים?
איתי מק: אז במשך שנים ארוכות ניהלתי מאבק משפטי לחשוף את המסמכים של משרד הביטחון מהייצוא הביטחוני הישראלי בזמן הג'נוסייד ברואנדה, אבל גם בזמן מלחמת האזרחים בבוסניה.
כתב: העדויות על הרג אזרחים המוני במשטרים דיקטטוריים, שנעשה בנשק, תחמושת ואימונים כחול לבן, ודחיפה של לוביסטים מהתעשייה, הובילו למחאה אזרחית שקיבלה תנופה לפני הבחירות לכנסת.
אלי יוסף: אני לא רוצה נשק לרוצחים, אני לא רוצה נשק לרוצחים.
בני גנץ: אנחנו לא מספקים נשק לרוצחים.
כתב: אחד הפעילים הוא אלי יוסף, שהתפרסם בתקרית בה הפגין מול בני גנץ.
אלי יוסף: הוא בא אליי בהתנשאות ואמר, "אנחנו נעשה דברים טובים בשביל העם". נפגשתי איתו פעמיים מחוץ לבית שלו, הוא אמר דברים כמו: "אנחנו לא נמכור, אנחנו לא נעשה". מצד שני, הוא לא התחייב.
סהר ורדי: לרוב חברי הכנסת אין שמץ של מושג מה קורה, זה לא עניין חשוב, והרבה מהרעיון זה להפוך את זה לעניין חשוב.
ביבי נתניהו: על מה הם צועקים?
מפגין: די לסחר בנשק! היה טבח עם בבורמה!
אלי יוסף: 50 אלף נשים וילדים נרצחו בדרום סודן עם נשק שלנו!
סהר ורדי: מאבקים באופן כללי, צריך פרובוקציה, צריך משהו שיגרום לאנשים בכלל להקשיב. אם צריך בשביל זה לצאת ההזויים שצועקים בכנסים, בסדר, אז נצא ההזויים שצועקים בכנסים.
אלי יוסף: 300 אלף נשים וילדים...
כתב: מסקר American Friends Service Committee, עולה נתון מפתיע. מעל ל-70 אחוזים מהישראלים מוכנים שישראל תפר את החלטת האו"ם, אותה החלטה האוסרת על ייצוא נשק למדינות מפרות זכויות אדם, כל עוד התמורה לכך היא כסף.
ביבי נתניהו: ברוכים הבאים.
אלי יוסף: הגענו לפה, הקמנו מדינה, ושכחנו מה עברנו. כלומר, כשאתה נזכר בהרגשה של סבל, זה מעורר חמלה. וזה בעצם מה שחסר היום בציבוריות הישראלית, חמלה.
סהר ורדי: כי אנשים מאוד מאוד דואגים ל"אוקיי, אנחנו", זה העניין הזה של הלעולם לא עוד, לנו. כמו שהיה צריך לא לעזור לנאצים בשום צורה או דרך מבחינת סחר בנשק, גם ג'נוסיידים אחרים, אם זה ברואנדה או יוגוסלביה, אנחנו לא יכולים לקבל את זה.
כתב: עוד לא נגמר חודש אפריל וכבר עתרתה 12 פעמים לעליון. רוב הפעמים זה נגמר או בדחייה על הסף, או בקביעה שמדובר בפגיעה בביטחון המדינה, או בצו איסור פרסום. זה לא מכחיך את המאבק שלך באיזשהו מקום?
איתי מק: אני חושב שיש חשיבות להראות שהמקרים הם לא חריגים, זאת אומרת שיש מדיניות של ייצוא בטחוני לכל המשטרים האלה. כל מקום שיש פשעים נגד האנושות וג'נוסייד, ואני מגלה שישראל מעורבת שם, אז זה בכלל לא שאלה של שיקולים, אני רוצה לפעול כמה שיותר מהר בשביל לעצור את זה.
כתב: אז אם הייצוא לאותם משטרים אפלים הוא לא ביזנס גדול, מה האינטרס של מדינת ישראל לאפשר אותו? על זה ענה לא פחות מאשר ראש הממשלה.
ביבי נתניהו: אנחנו נמצאים בעולם של אומות. האם יש כמה מדינות, אפילו מעצמות, גדולות, שיש לנו אינטרס ברור לקיים איתם קשרים? חרף זה שזה לא בדיוק דמוקרטיות, כמו לוקסמבורג. אבל אני יכול להגיד לכם שיש לנו אינטרס עצום לקיים איתם את הקשרים הללו, וגם לטפח אותם.
איתי מק: מבחינה עובדתית, אמפירית, השיטה הזאת של למכור נשק תמורת הצבעות באו"ם היא מעולם לא עבדה. יש מקרים חריגים, כמו למשל ממשל קגאמה ברואנדה, וגם ישראל אומרת לקגאמה שהוא אחד המנהיגים היחידים שהיחסים המליטרליים בין המדינות באים לידי ביטוי גם בפורומים הבינלאומיים.
כתב: הממשל של פול קגאמה ברואנדה הוא אחד המשטרים שעברו את הזעזועים הגדולים ביותר בשנים האחרונות. החודש צוינו 25 שנים לרצח העם במדינה, בו נהרגו כ-800 אלף איש. ישנן עדויות רבות לפיהן ישראל מכרה נשק גם למשטר בני ההוטו שאחראי לטבח, וגם לקגאמה, שתפס את השלטון לאחר הטבח.
איתי מק: את ישראל לא מעניין מי נמצא על כס השלטון. כל מי שנמצא, כל עוד שהוא מקדם את האינטרסים של ישראל, ישראל עובדת איתו.
כתב: מה מבחינתך המטרה הסופית שאולי תביא באמת לסיום העזרה הישראלית, נקרא לזה, למכירת נשק?
סהר ורדי: אני חושבת שאיזושהי חקיקה בנושא תהיה אבן דרך חשובה, שאני חושבת שאנחנו מאוד דוחפים לכיוון שלה.
איתי מק: בשביל שיקרה שינוי חקיקה, אז צריך שיהיה שינוי במודעות הציבורית, כי פוליטיקאים בדרך כלל פועלים כאשר הם מרגישים שהנושא מעניין את ציבור הבוחרים שלהם.
כתב: אז רגע לפני יום השואה, אולי כדאי שהמנהיגים שלנו ייתנו שוב את דעתם על לקחי השואה? כי כמו שאמרה סהר, לא עוד זה לא עוד, ולא לא עוד לנו.

סוף תמלול הכתבה: לעולם לא עוד – אבל לנו