תמלול הכתבה: לא רק טלאי צהוב

הם הרימו אותי על רגליי והצמידו את פניי לגדר התיל. הכלבים רצו אל יורג. אחד נשך אותו בעקבו, השני בזרועו והשלישי בירכו. מבעד לדלי המתכת נשמעה זעקה איומה של כאב ושל פחד. חומי החולצות צהלו, כל שאר האסירים הביטו באימה. אז נכנס הקצין, "עכשיו כולכם יודעים מה אנחנו חושבים על הומוסקסואלים סוטים".

 

אדם ללו אלמוג: נזכור בערב הזיכרון הזה את עונדי הטלאי הוורוד אשר לפי סעיף 175, האומר שכל מי שנחשב להומוסקסואל היה צריך ללבוש את התג, המשולש הוורוד.

 

ברלין, שנות ה-20- סמל בוהק של חופש, ליברליות, קבלה ואהבה האחר, מקור תקווה לקהילה הגאה כולה. מועדונים להומואים ולסביות פורצים מהמרתפים האפלים אל עבר הרחובות הגלויים, גם מחקר על טרנסקסואליות צובר תאוצה. וועדת הריה סטאר מצביעה על ביטול הענישה על הומוסקסואליות. עשר שנים אחרי- המשטר הנאצי מחליט לרדוף ולקרוע מהאומה יהודים, צוענים והומוסקסואלים.

 

משה צימרמן: משום שהם חשבו שמדובר כאן בסוג של סטייה ומחלה, הם שלחו אנשים שהוגדרו כהומוסקסואלים, שהוחתמו בפשע של ההומוסקסואליות למחנות ריכוז. כל אסיר היה לו משולש על החזה שסימן מאיפה הוא בא. המשולש הוורוד סימן את האסיר ההומוסקסואלי. לגבי לסביות, העניין היה קצת יותר מסובך, זה לא היה על פי החוק הזה. הן הוגדרו כא-סוציאליות, קיבלו משולש שחור ונמצאו במחנות ריכוז שונים.

 

לא הרבה זמן אחר כך, פגשתי את רות. מהרגע שפגשתי אותה ידעתי שאני לא ארצה יותר להיות עם אף אחת אחרת. עברנו לגור ביחד בברלין. היא גילדה וורדים על עדן החלון והריח שלהם מילא את כל הדירה. אלה היו השנים הכי טובות בחיים שלי. הם לקחו את רות כשהיא עשתה קניות בשוק. לי היו שלוש שנים שבהם גידלתי וורדים ולא התנצלתי בפני אף אחד.

 

אני רוצה לפקוח את עיני
לצמוח לאיטי.
הרביתי לחלום
החלומות טרפו אותי.

 

משה צימרמן: כדי שמשהו יישאר בתודעה הוא צריך להיות חלק מהזיכרון הקולקטיבי. הוא צריך להיות אחת המשימות של סוכני הזיכרון הקולקטיבי. אין לנו חשש שמא ישכחו את שואת היהודים כי מדינת ישראל וארגונים יהודיים עומדים על המשמר בשביל לעגן את הזיכרון הזה בתודעה. היום אפשר להגיד שגם הנציגויות של הלהט"ב דואגות לכך שהדבר הזה לא יימחק מהזיכרון אבל אין שום ערובה לכך שהמאמץ הזה יימשך.

 

באדמה היו בורות גדולים ומעליהם היו מוטות עץ עם קרס ממתכת בקצה. כולם, כל מי שנשפט, הורמו למעלה ונקשרו כשידיהם הפוכות וכל גופם תלוי על פרקי הידיים. אנחנו והיהודים.

 

משה צימרמן: לערב את הפגיעה בהומוסקסואלים או בלהט"בים והפגיעה ביהודים במסגרת של השואה, זה נחשב כמעט כמו חילול הקודש, לפחות בעבר, והיה צריך לעבור הרבה זמן עד שתיקנו את הדברים האלה והיה צריך לעבור הרבה זמן עד שתיקנו את הדברים האלה וגם היום לא שמים את זה על הדגל.

 

ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה לראות את האור לראות את האור.

סוף תמלול הכתבה: לא רק טלאי צהוב

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס