יום חמישי   18-07-2019
תמלול הכתבה: פשע בתוך המשפחה

כתב: פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן היא אחת הטראומות הגדולות בתולדות המדינה. עד כה נראה שהשיח התרבותי בישראל עשה יד אחת עם השלטון, ומיעט להציג את הפרשה בחזית הבמה של הנרטיב הציוני.
שחקנית: לא יכול להיות! אני זוכרת ילד בן 3!
מאיה בואנוס: תמיד אומרים שהתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אני מאמינה שהאומנות והיצירה הן כלב השמירה של הדמוקרטיה.
כתב: ההצגה "המקום ינחם אתכם", היא אחד המקרים הבודדים בו הפרשה מקבלת ביטוי באומנות הישראלית.
מאיה בואנוס: הרי אני לא תמניה, אז למה? ההצגה הקודמת שלי עסקה במשפט אייכמן. אף אחד לא עצר לשאול אותי האם אני דור שלישי לשואה. זה היה ברור לכולם שעלי, ועלינו לעסוק בחומרים האלה. לשאול שאלות מהותיות וחשובות על הנושא הזה.
שלומי חתוכה: בשנים האחרונות שמענו אנשי ממסד, חברי כנסת, אומרים דברים שבחיים הם לא אמרו. צחי הנגבי, שאמר שמאות ילדים נלקחו במזיד, כשאיילת שקד אומרת שנעשה עוול לרב עוזי משולם, כשחברי כנסת אחרים קוראים להכרה רשמית.
בוז'י הרצוג: כשמונח חוק, כאן בפניכם, שכולם יודעים שהוא נכון, הוא נדחה בוועדת השרים מנימוקים עלומים וצרים במיוחד. 
שלומי חתוכה: אף על פי שהממסד עצמו עדיין לא אמר את מה שאנחנו מצפים שיגיד: "כן, זה קרה". מדינת ישראל עדיין מתנהגת כפושע שחושש שיגלו את הפשעים שלו.
כתב: איך בעצם יכולה להראות הכלה והכרה שלמה בנושא?
שלומי חתוכה: הגיע הזמן שהמדינה תיקח אחריות על הפשע הזה, ותיתן למשפחות תשובות.
שחקנים: משפחת אסרף, הילד שלכם מת! משפחת אהרוני, הילד שלכם מת! משפחת חדאל, הילד שלכם מת!
עמוס נוי: פרשת ילדי תימן, בלקן ומזרח, היא נעדרת, כמעט לחלוטין מהשיח התרבותי. יחסית לעוצמה, להיקף של הפרשה, ולחוויה הקשה שלה, אנחנו לא רואים לה כמעט י יצוגים. אני יכול לחשוב רק בשנות ה-90 על הרומן "רצח בדרך בית לחם" של בתיה גור, ואת הסרט "צדק מוחלט" של ארנון צדוק, ולפני שלוש, ארבע שנים את הרומן "גלבי", של איריס אליה כהן, ולא הרבה יותר.
כתב: ההצגה השתתפה בפסטיבל עכו בשנה שעברה, וקיבלה את פרס המוסיקה המקורית.
מאיה בואנוס: דרך המוסיקה, אני מנסה להוכיח איך הזמר העברי שהיה אמור להיות תמצית הרמוניה בין העדות, דווקא דחק הצידה לשוליים, דווקא גזל, דווקא בזז. יצר נרטיב מאוד מאוד ברור. המהלך המוסיקלי ממש מבטא אלימות, כי אני בעצם מנסה להצביע על המסגרת שאפשרה את הכול. איך בשם יצירת היהודי החדש, היינו מוכנים לרמוס את האדם.
שלומי חתוכה: זה פרשה כל כך עצומה, ילד אחד מכל שישה, שבעה ילדים תימנים נעלם, כשהיינו בסך הכול כמעט 3,000 משפחות שאנחנו מכירים את הסיפור שלהם, את העדויות, שיש לנו את הפרטים. האקדמיה מבחינתי היא שותפה לפשע. האקדמיה לא חקרה את הנושה הזה. עכשיו, תחשוב על זה רגע: 70 שנה, אלפי הורים מספרים שחטפו להם ילדים. היית מצפה שזה יקרה, זה לא קרה פה, זה מטורף. עדיין לא ראינו דוקטורט אחד. אני עדיין מחכה לזה.
עמוס נוי: ראינו עוולות, או כאבים, או פשעים, כשכן נידונו מספרות על השואה, וגם על קליטת ילדי השואה בשנות ה-50, על לעג וכולי. אנחנו רואים הרבה דיונים על היחס לערבים, גם על המלחמה ב-48', גם על השטחים. זה קשה, כשזה מישהו שאתה כל הזמן סיפרת לעצמך, ולאחרים, שהוא אחיך, כן? עשית פשע בתוך המשפחה, ועל הפשע הזה, יש עליו בושה, יש עליו אשמה. על זה לא מדברים, זה טאבו.
שחקנית: אני בדקתי! כל האימהות שהיו במחנה, כולן קיבלו פתק שהילד מת! 40 ילדים מאוטובוס אחד, כולם מתו!
מאיה בואנוס: אף לא מילה אחת שנאמרת במהלך ההצגה היא שלי. אני בעצם לקחתי את חומרי הארכיון שאני מצאתי, לקחתי דיווחים. נלקחים 40 ילדים ממחנה העולים בעתלית לירושלים, לטובת חיסונים. לאימהות נמסר שממש יום למחרת מחזירים את הילדים, אלא שהילדים האלה לא חוזרים לעולם. נכדתה של תימנייה עדיין מחפשת אחר דוד שלה.
קארן שופן: זה נוגע לציון. אימא שלי, היא בת שנולדה אחרי ציון, שהוא בנם הבכור. כשהם עלו לארץ חטפו להם את הילד. כל החיים פחדנו לדבר על הנושא הזה. השתיקו, היו איומים. ההצגה, היא פשוט עושה לי... זאת אומרת, היא עושה את זה בצורה מדהימה, כי זה חושף לקהלים שלמים, ואנשים, התגובה שלהם מרגשת ברמות. אי אפשר להתעלם מזה שזה גם ההיסטוריה שלנו. צריכים לדבר על זה, צריכים להכניס את זה גם במערכת החינוך. למה לא ללמוד מזה? להפיק לקחים.
עמוס נוי: הדיבור הוא חלק מהריפוי. הדרישה בפרשת ילדי תימן, בלקן ומזרח היא "הכרה, צדק, ריפוי". אם נכיל את הטראומה הזו, נהיה יותר זהירים באופנים שבהם אנחנו, נקרא לזה, טוטליטריים.
מאיה בואנוס: אני מסיימת את ההצגה בפרשת דפו פרוברה, פרשה שפרצה לתודעה שלנו בשנת 2008. נשים ממוצא אתיופי נדרשו להגיע לקבל זריקה שמונעת ילודה.
מאיה בואנוס: זאת זריקה מחזקת. הנה, נכון לא כואב? רק מה, צריך לקבל אותה פעם בשלושה חודשים. רק תבואי לכאן, למרפאה המיוחדת בקליניקה, במחנה המעבר אדיס אבבה.
מאיה בואנוס: אחרי שהקהל שומע על אותה פרשה, קשה לו מאוד להגיד, "אוקיי, מה שקרה, קרה. מה שקרה נותר בשנות ה-40, ה-50, ה-60, או ה-30".
שלומי חתוכה: מה אני סוחב עלי? אני סוחב עלי את הסיפור של סבתא שלי, שילדה תאומות ואמרו לה שילדה אחת מתה. זה שואה, זה משהו מטורף.
הגוף העצום הזה של המדינה, על הטנקים, ועל הטייסים, ועל החיילים, ועל הנשק. מי שיכתוב שיר קטן שלא ימצא חן בעיני המשטר, המשטר יפחד ממנו. לתרבות ולאומנות יש כוח עצום. מתי המדינה תרצה להכיר בזה? כשהיא תבין שחוסר ההכרה בזה הופכת אותה ללא לגיטימית, ולמאוסה.
קארן שופן: אני לא אשכח עדות של אבא אחד, שהוא החזיק קלסר כזה גדול, מלא ניירת, והוא מדפדף בו, והוא אומר: "לפני מותי, כל מה שאני רוצה זה להגיד לילד שלי שאף פעם לא נטשתי אותו, שאני תמיד אהבתי אותו, שתמיד חיפשתי אותו, וזה הכול".

סוף תמלול הכתבה: פשע בתוך המשפחה
 
 

הוספת תגובה לכתבה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית