בין שואה לעצמאות – טקסים אלטרנטיביים

התקופה שבין יום השואה ליום העצמאות כופה על רובנו להתחבר לנרטיב מסוים של רצף אירועים: רצו להכחיד אותנו, הצליחו להשמיד שישה מיליון, הגענו לארץ ממנה גורשנו לפני 2,000 שנים, עליה יש לנו את כל הזכויות, כשהגענו לארץ גילינו שם רק שממה, חול וביצות אותם נאלצנו לייבש, כשרצינו עצמאות שאושרה ע"י האו"ם – תקפו אותנו מכל ארצות ערב, ניצחנו, הקמנו מדינת רווחה שוויונית לכל – חברת מופת, מאז אנחנו רק מבקשים שלום בין כל חלקי האוכלוסייה בה וכמובן מול כל מי שמנסה להשמיד אותנו ורוצה לזרוק אותנו לים. אך ורק כדי להגן על המדינה ואזרחיה הקמנו את הצבא הכי חזק בעולם (כמעט), אבל בהחלט הכי מוסרי בעולם. מאז שקמה המדינה, כפו עלינו את כל המלחמות ועד עתה רוצים להשמיד אותנו – גם אלו שחתמו אתנו על הסכם שלום. לאור כל זאת, אנו חייבים להמשיך לקיים צבא חזק, גדול, עם פצצות אטום מחד ועם יכולות דיכוי הפגנות מאידך. שלא לדבר על שב"כ, ומוסד הפועל ברחבי העולם – כמובן רק לטובת ההגנה עלינו היושבים בציון. כל אזרח ואזרחית מצדיקים את נאמנותם, בין היתר בזכות גיוס לצבא העם – גיוס חובה, אך בנוסף עליהם לשמר על הנרטיב הזה ולא להיחשף לצדדים אחרים. לא לרצות ללמוד ולהפנים לקחי שואה אחרים מלבד שימור הכוח, לא להכיר בעוול שנעשה לפלסטינים – ובוודאי שלא להזכיר את הנכבה, לפקפק בצורך לשמר חברה מיליטריסטית החיה עדיין תחת תקנות שעת חירום, מדינה ששמה בראש את טובתה ואת בעלי ההון שבה, על פני בנות ובני האדם החיים בה. מדינה שלשימור הנרטיב הזה ומערכת יחסי הכוח הללו, החליטה שהדת היהודית תהיה הלאום של המדינה ושהציונות תהווה הצדקה טובה להמשך הגזענות ולקרוא לעצמה יהודית ודמוקרטית.

בזרם המרכזי של החברה הישראלית אין מקום לפקפק בנרטיב שתואר. כדי לשמור על הנרטיב הזה ישנם חוקים ותקנות, מערכת חינוך שקובעת אילו ספרים מותר ללמוד ועל מה ראוי להיבחן לבגרות (לדוגמא הרומן של דורית רביניאן – גדר חיה – המגולל סיפור אהבה בין יהדיה לפלסטיני – אסור כמובן). גם מערכת התקשורת מגויסת לרוב לנרטיב הזה. מספיק לבחון מיהם הפרשנים הביטחוניים – רובם יוצאי צבא, כדי להבין שהישועה לפריצת המעגל הזה – לא תבוא משם.

ראוי לציין את תפקידה של התקשורת, להתגייס לשימור הנרטיב, כך שבמהלך הטקסים הלאומיים (טקס יום השואה, הזיכרון והדלקת המשואות), לא יהיה פתח לשידור של תוכן אחר. שלושת הערוצים מתגייסים לשדר את אותם טקסים בשידור חי מבחירת העורכים (האם היה עולה על הדעת לשדר את גביע המדינה בכדורגל – בשלושת הערוצים בשידור ישיר?).

אחד המקורות הטובים להכרה בנרטיב האחר, שלא לדבר על הכרת "האחר" עצמו, הם הטקסים האלטרנטיביים, שלמרות שגודשים אותם אלפים ההולכים ומתרבים משנה לשנה, הם אינם מקבלים חשיפה תקשורתית – בטח שלא בשידור חי.

בין הטקסים האלטרנטיביים ניתן למצוא את טקס יום השואה האלטרנטיבי המתקיים בכל שנה בתאטרון תמונע, את טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי, שמתקיים במקביל לטקס הממלכתי. בטקס זה המאורגן שנים רבות ע"י תנועת יש גבול – אקטיביסטים/יות ופעילי/ות זכויות אדם מדליקים משואות למען חברה שוויונית וצודקת יותר.

הטקס השלישי הוא זה שהיקפו הולך וגדל משנה לשנה – טקס יום הזיכרון הישראלי פלסטיני המשותף. טקס זה אותו יזם אב שכול (בומה ענבר), אומץ ע"י פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ותנועת לוחמים לשלום ומופק על ידם מעל עשור. בהתחלה הטקס התקיים במעוז האירועים האלטרנטיביים של תל אביב – תאטרון תמונע, אך בשל הקהל ההולך וגדל הוא עבר בכל מספר שנים למקום גדול יותר. בפעמים האחרונות אלפים גדשו את האולם באחד ההאנגרים של גני התערוכה בת"א כשרבים נותרים בחוץ וצופים בטקס על מסך. טקס זה מטלטל ואינו משאיר את הצופים אדישים. מעבר לעיסוק בשכול, יש בו יכולת לעורר לפעולה, לרתום את הנמצאים בו לפעילות שנועדה לסיים את הסכסוך ובראש וראשונה את הכיבוש הישראלי על הציבור הפלסטיני. השנה הטקס יתקיים באצטדיון כדורסל – תחת הכותרת "חולקים בכאב – בונים תקווה". ניתן לייחל ליום שבו התקשורת המרכזית (אחד מהערוצים: 1, 2, 10) תקבל אומץ ותשדר טקס זה בשידור חי.