תמלול הכתבה: פערים אמנותיים

סחר דאמוני: בעצם אני לבד אז אני בסגר כל הזמן. סגר זה משהו רגיל אצלי, זה לא משהו שאני לא רגילה אליו. אני מתמודדת כל הזמן עם קופנליקטים וסגרים בתוך סגר בתוך סגר זה לא קל.

קריינות: איך מתמודדים עם הקונפליקטים האלה בזמן הקורונה? מתקיים היום חיבור מיוחד בין אמנים? מפגש בין מגזרים? במחאת רד אלרט (Red Alert) האירו עובדי תעשיית התרבות בכל העולם את מקומות העבודה שלהם.

נדב ברנע: ובעצם התחלנו מלרתום ככה את הגופים הגדולים והמשמעותיים, האופרה הישראלית, הקאמרי, בית ליסין, הבימה, הבימה, סוזן דלל, להקת בת שבע, כ-150 מוסדות מכל רחבי המדינה.

גדי צדקה: אני קצת מתקשה להתחבר לפעולות סימבוליות שהן לא פרקטיות. אני הייתי מעדיף שהאמנים, כמו שאנחנו פתחנו את החצר שלנו, אז שיפתחו את כיכר מלכי ישראלי ויעשו שם מאה פינות של הצגות ושליד כל פינה יעמדו 10 אנשים ושעיריית תל אביב תממן את זה.

סחר דאמוני: להגיד לך שאני משתתפת במחאות, הולכת לת"א? לא אני לא מרגישה חלק בכלל, גם ככה כל התקציבים זה לא נפרש כשווה אז אין לי כל כך מה לחפש שם.

סעיד אבו שקרה: לצערי הרב, כמובן, וזה מובן מאיליו, שאנשים ימקמו את ההישרדות הפיזית לפני ההישרדות הרוחנית. אני תמיד כרכתי את זה בזה. אני תמיד אמרתי: אתה לא יכול לשרוד פיזית אם אתה לא שורד רוחנית.

סחר דאמוני: בוא נתחיל מפה אם יש אולמות תרבות של החברה הערבית.

גדי צדקה: עראבה, ג׳דיידה.  35 אלף איש ואין להם אולם תיאטרון. זה נורא חבל. ואני חושב שמן הראוי שבעלי הדעה והמאה במדינה כן יעשו מאמץ אדיר לחבר תרבויות ולאפשר מפגשים תרבותיים שיעשו שלום אמיתי דה-פקטו, שישחרר את כל הצרכים האלימים שלנו.

סחר דאמוני: וגם את השאלה הזו האם אנחנו חלק מהחברה ומהאמנות שנמצאת פה, הישראלית? הם לא רוצים שהקול שלי הערבי יעלה על הבמות הישראליות כי הם נגד הכיבוש ואני גם נגד הכיבוש אבל זה לא אומר שאני לא אעלה על הבמה ואגיד את מה שיש לי להגיד, את הסיי שלי ולהשפיע ולהגיד לא, יש דברים אחרים, בואו תסתכלו.

סעיד אבו שקרה: אני חושב שמוסדות התרבות בישראל צריכים לעבוד במשותף ביחד כצוות, כארגון משותף, ולא כל אחד ידאג רק לעצמו. הם צריכים לחשוב איך לשתף פעולה גם ביניהם. מוזיאון תל- אביב ואום אל-פחם, מוזיאון ישראל ואום אל פחם, אום אל פחם וגלריית גורדון, להביא קהל מתל-אביב לאום אל פחם, שהולכים בדרך לעין חרוד, עד שכולם יחזרו לעולם התרבות ויבינו שעולם התרבות הוא מאחד גם בימי הקורונה וגם בימי התברואה מקורונה.

נדב ברנע: והשיטה הזאת המסחרית שמתקיימת פה בישראל אולי תצטרך להשתנות ואולי תצטרך לעבור איזשהו שינוי וחשיבה מחדש על החוקים האלה של מה מניע את התעשייה הזאת, מאיפה מגיע הכסף ומה סדר העדיפויות של הציבור בישראל ושל המדינה כלפי עולם התרבות.

קריינות: יכול להיות שעולם התרבות יהפוך לדיגיטלי? שאנחנו ממש רגע לפני הצגות בהן נהיה בבתינו ונרכיב משקפי תלת מיימד?

פנינה ברט: החוקיות של הבמה היא חוקיות של מפגש כאן ועכשיו. אני לא רואה אפשרות שהדבר הזה יתנדף מהעולם. כי אם לא ניפגש פה לא ניפגש גם אחד עם השני, אם לא ניפגש אחד עם השני, לא ייפגש גבר עם אישה ואם ולא ייפגש גבר עם אישה לא יהיה דור הבא.

סחר דאמוני: לא יכולה לחיות בלי במה. אז, להגיד לי דיגיטלי? סבבה. זה עונה על צרכים אבל זה לא כמו לנשום את האנשים, להריח את הבושם שלהם. באתי להשפיע, אז אני רוצה גם  לראות מושפעים בתוך היצירה שלי ולא מאחורי מסך כמו רובוט.

קריינות: ימי הקורונה שמו זרקור על הכאבים הפערים ואפשרויות הצמיחה בעולם האמנות. פתיחת המסך היא הזדמנות להרחיב את שיתופי הפעולה ולקרב בין אנשים.

סוף תמלול הכתבה: פערים אמנותיים
 
 

הוספת תגובה לכתבה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס