תמלול הכתבה: סיפורו של עיסא מנפת סלפית
עיסא סוף: זה בנס קרה שאני נשארתי בחיים.
כתב: זה עיסא סוף, תושב חארס אשר בנפת סלפית. בתקשורת אנחנו בדרך שומעים את הצד של המתנחלים וסופרים גופות של פלסטינים. דרך הסיפור של עיסא אפשר ללמוד על הפנים שמאחורי המאבק.
עיסא סוף: זה היה לפני 20 שנים, בדיוק פה, במקום הזה שאנחנו בו. חודש וחצי אחרי שנולד בני הבכור הייתי ביום חופש רגיל. חזרתי מהעבודה הביתה, ו... מתפנק במיטה. פתאום קיבלתי טלפון מחברים ומאח שלי שהחיילים מסביב לשכונה, ומתכוננים להתחיל לזרוק רימוני גז לשכונה שלנו. יצאתי מהבית להזהיר את האנשים בשכונה מהגז המדמיע. ושמעתי שלוש יריות, אחת מהן פגעה בי וקרה מה שקרה. התחילו להתכונן להלוויה, והתחילו להתכונן לעשות פוסטרים, וברוך השם, בנס יצאתי.
כתב: עד היום, עיסא גר פחות מדקה הליכה מהמקום בו נורה, בכפר חארס אשר בנפת סלפית. אחרי הבן הגדול, אשר היום בן 20, נולדו לעיסא עוד שני זוגות תאומים. מספר שנים אחרי שהצעירים ביותר נולדו, אשתו חלתה בסרטן, נפטרה, והוא נותר לגדל חמישה ילדים לבדו. עיסא אומנם משותק מהמותניים ומטה, אבל הוא עומד איתן נגד הכיבוש.
עיסא סוף: זה לא בהשפעה משום... מאף אחד, אלה בהשפעה מהמציאות שפתחתי את העיניים שלי על החיים, ומצאתי עצמי, אני ובני העם שלי, תחת הכיבוש הזה.
כתב: למה אתה בעצם אומר, "אף אחד לא דחף אותי? כי מה?"
עיסא סוף: כי אני שומע בהסברה הישראלית, שהפלסטינים דוחפים את הבנים שלהם להיות שהידים ולהיות לא יודע מה... המציאות וההתנהגות של הכיבוש היא מי שדוחפת את הילדים, דוחפת את העם הפלסטיני להתנגד לכיבוש הזה.
רכב אחד אתם באים? טוב.
כתב: כל שישי, תושבי אזור סלפית מפגינים באזור.
עיסא סוף: אתם מגיעים לביתא?
כתב: אבל היום, עיסא ותושבים נוספים מתגייסים לסולידריות עם הכפר השכן, ביתא, בהפגנה נגד המאחז הלא חוקי אביתר.
עיסא סוף: לא, לא, 11 וחצי זה מצוין.
כתב: בדרך לשם מצטרפים גם שותפים מפתיעים.
עיסא סוף: תמיד, אתה מבלבל את המוח, תמיד.
כתב: שמעון וחבר מרעיו מגיעים ממאה שערים. הם חלק מהפלג שנקרא נטורי קרתא, אשר מתנגד למדינת ישראל.
שמעון: אנחנו, ביחד עם הפלסטינים, נגד הכיבוש הציוני שרודה בכל התושבים כאן בארץ. מי ש... אנטי-יהודי שקורא לעצמו בגנבה בשם ישראל. מגיעים לכל מיני אירועים, מקומות, שאנחנו יכולים להזדהות עם הפלסטינים.
כתב: מאיפה אתם מגיעים?
שמעון: ירושלים, בית שמש.
עיסא סוף: בסדר. בסדר. או.קיי. שיהיה לך בהצלחה. יאללה, ביי. ביי. -תודה.
זה, החבר שדיברתי איתו עכשיו, הוא גר ביקיר (התנחלות). אתה מאמין בזה? הוא גר ביקיר ו... הינה.
כתב: אתה בעצם יצרת הרבה חברויות עם ישראלים.
עיסא סוף: כן. יש מסר בתוך הקשר הזה. דבר ראשון, לראות לעם הפלסטיני כי גם בישראל יש אנשים שמתנגדים למדיניות של הכיבוש, וגם הפלסטינים לבד הם קורבן הכיבוש הזה, וחייבים השתתפות עם הישראלים כי הפלסטינים לבד לא יכולים לעשות כלום. הם לא יכולים לבד לשים קץ לבעיה הזאת או לנושא הזה. גם צריך השתתפות יהודית, ישראלית, וגם בינלאומית.
שולה טרווס: נראה לי שלשים את עצמנו בסיטואציות משותפות באמת נגד הכיבוש הישראלי, אז זה עוזר לנו לעשות מאבק משותף באמת, לא כזה של לכתוב פוסטים בפייסבוק.
ג'מיל קסאס: אנחנו תנועת לוחמים לשלום, בכל הגדה אנחנו נמצאים, אבל דווקא הקבוצה שלנו... אני מבית לחם. יש קבוצה מטול כרם, יש קבוצה מרמאללה. באנו לפה בגלל להיות עם התושבים של הכפר.
נאורה יערי: חלק מתוך אקטיביזם זה נוכחות דרך רגליים, ולא... ולא בפרשנות ולא ב... הוא אמר לי, היא אמרה לי. תבואו, תראו בעיניים. תשפטו בעצמכם. להגיע לראות. כל דבר, להגיע לראות בעיניים.
כתב: בדרך חזרה מההפגנה, עיסא לקח אותנו לסיבוב בכל רחבי סלפית. הוא הראה לנו את הדרכים שישראל סללה וחוסמים מעבר של רועי צאן. כיצד חוסמים כניסה לכפר שלם. לקח אותנו לאזורים בהם נעקרו עצי זית. וזה לפני שהזכרנו פעילויות אלימות של נוער גבעות כמו זו שהתרחשה לפני כמה שבועות בכפר סרטא.
עיסא סוף: תראה, הכעס זה משהו טבעי בבן אדם. לפעמים אני כועס, אבל כאילו לא... זה לא מכניע אותי, או מכריע אותי. אני מתמודד עם זה, ומיד אני משתחרר מהכעס ויוצא למעשה. אנשים בתל אביב או בתוך ישראל מתעלמים ממה שקורה פה. הם חיים בצל, הם יושבים בצל שמה, עם חיים מפונקים, ולא יודעים מה הצבא שלהם או מה הבנים שלהם, ששולחים אותם לצבא, לשרת בצבא, באים לעשות פה.
סוף תמלול הכתבה: סיפורו של עיסא מנפת סלפית
"החסידים" האלה שם וכל "היהודים" שמצטרפים למאבק הזה עופו מהמדינה כי יהודים אתם לא כן כן גם אתם אלה ממאה שערים אתם יותר בוגדים מכל 0מאלני אפשרי שראיתי ולמה לא סיקרתם את הצד של הצבא בסיפור למה אם בנאדם שומע שהולכים לזרוק רימונים למה לו לצאת כדי " להזהיר" את התושבים מרגיש שמתרחש משהו אחר מתחת לפני השטח
מצער שחפים מפשע נפגעים אבל אני בטוח שמה שקרה שם קרה בתגובה לאלימות של הפלסטינים שלא מפסיקה לרגע.