במהלך המחאה החברתית של 2011 חווינו את התקשורת, לפחות בחלקה ובמיוחד בתחילת המחאה, כמי שאוהדת ותומכת במחאה. הדבר ניכר בסיקור ההפגנות, ואף בראיונות עם פעילים/ות לקראת הפגנות, כך שבאופן מסוים הציבור יכול היה להיות מיודע על ההפגנות הצפויות גם דרך התקשורת. והנה במחאה של השמאל נגד המלחמה בעזה ובעד תהליך מדיני, התקשורת ("השמאלנית"), לא רק שאינה מסקרת את הפגנות השמאל ואינה מראיינת את המארגנים לפני ההפגנות, אלא היא לוקחת צד דווקא בידוע הציבור על ביטול הפגנות השמאל.
כך היה לפני שבועיים, כאשר גופי התקשורת דיווחו על ביטול עצרת גדולה של מחנה השמאל, שעתיים לפני תחילתה. באופן זה התקשורת לקחה צד שהעביר מסר ברור. מחד היא כלל לא יידעה את הציבור על קיום הפגנה ומאידך, כאשר המשטרה הודיעה כי היא אינה מאשרת להפגין, בחרה התקשורת לפרסם את הביטול. בדרך זו, התקשורת בחרה להיות שופר של השלטונות ולא של האזרחים המוחים.
הנה תקציר מאותה עצרת:
ניתן היה לצפות, כי לאחר שהאיסור להפגין בוטל, ההפגנה הופכת לעניין חדשותי ושגופי התקשורת יסקרו את ההפגנה. אך רוב גופי התקשורת לא סיקרו את הפגנת השמאל ובוודאי שלא את המסרים שלה. גופי התקשורת שהגיעו למקום עם מצלמות ווידאו, סיקרו בעיקר את המסרים של הפגנת הנגד של הימין.
אותו הסיפור גם השבת, רק בהבדל אחד – למרות מאמצי המארגנים, המשטרה הפעם החליטה שלא להעניק אישור להפגין (אגב, סביר להניח שהפעם היו מגיעים יותר מפגינים מלפני שבועיים). אם מישהו היה רוצה ללמוד מגופי התקשורת המרכזיים על קיום ההפגנה לפני יומיים ועל המסרים שלה, הוא היה מתקשה מאוד, אך הודעת הביטול, שוב, זכתה לכותרות ולידיעות ברוב גופי התקשורת.
למרות איסור המשטרה, הגיעו מאות מפגינים לכיכר רבין להפגין. גם הפעם לא היה בתקשורת המרכזית סיקור של המסרים של ההפגנה, ואם היא בכלל סוקרה, זה היה תחת "מפגינים שעוברים על החוק". ניתן כמו תמיד, להיעזר בגופי התקשורת העצמאית ובפעילים שטורחים להביא את קולות המחאה (תודה לישראל פוטרמן):
חבל שהתקשורת מעלימה מעיני הציבור כי אלפי אנשים מפגינים / רוצים להפגין / מחזיקים בדעה מנוגדת לממשלה ולזרם המרכזי בחברה. המסרים שלהם אינם מובאים, ואם הסיקור מתקיים היא שטחי ביותר.
הוספת תגובה לכתבה