תמלול הכתבה: האוזן כרויה ללשון הכרותה
תופאחה סאבא: אני לא יודעת לנבא נסתרות, אף לא לקרוא בפינגאן, אך אני מיטיבה לקרוא מה שבין השורות ומה שמאחורי השורות. ומיטיבה במפורש לקרוא את השורות המושמטות והמחוקות, אף את המרווחים שבין מילה למילה. כשנחנקה הרוח מצער ודמעה התגלגלה וכשנקצרה הנשימה ונעלמו הזיכרונות.
כתבת (סאמירה): כמה משוררות ערביות אתן מכירות? האם בישראל חיים וכותבים סופרים פלסטינים? האם הם היו רוצים שהסיפורים שלהם יתורגמו לעברית? מה הסיכוי שתשאילי בספריה סיפור שכתב סופר מארצות ערב?
כתבת (חגית): כדי לקבל תשובות לחלק מהשאלות, אנחנו נוסעות לאבו סנאן אל ד"ר ראויה בורבארה.
ראויה בורבארה: זה הקובץ הכי גדול מאז קום המדינה לסיפורים פלסטינים המתורגמים לעברית. איזה יופי, ואת תרגמת את זה נכון? לא, אני ערכתי. ארבע שנים אני אספתי סיפורים עד שהסכימו לתת לי. הם אמרו לא לא לא זה נורמליזציה מה את רוצה ראויה. את רוצה שאנחנו ניתן סיפורים שיתורגמו לעברית מה השתגעת?
אמרתי בסדר אם אתם לא רוצים הם תמיד יקראו אותנו רק מהחדשות, והם ידעו עלינו רק ממה שמפרסמים בחדשות בשפה העברית. כי הם לא מבינים ערבית לא מבינים כלום, ישמעו בחדשות והם יכירו את הפלסטינים משם. בואו ניתן להם לראות את הפלסטינים מזווית אחרת. מזווית אנושית מהחיי יום יום שלו, מזווית חברתית.
כתבת (סמירה): ראויה הצליחה לשכנע 57 סופרות וסופרים מישראל, מהרשות הפלסטינית, מעזה ומארצות ערב לשלוח את סיפוריהם כדי שיתורגמו לעברית.
ראויה בורבארה: אני הופתעתי, הם לא שלחו לי סיפורים על הסכסוך הפוליטי. שלחו לי סיפורים מסוג אחר לגמרי. אם את קראת את הסיפור הראשון של סמא חסן שם בדוי של סופרת מעזה. אז סמא יש לה את הסיפור הראשון "לא". והיא מספרת על הקונפליקט החברתי, על הפטריארכליות בחברה הערבית. והיא אומרת אני לא יכולה להגיד לא. למרות שרק שתי אותיות. לא לבעלי, ולא לחמי ולא לאבא שלי ולא לאף אחד.
לובנה עמר: (הקראת קטע) "ראיתי אותו לראשונה כשנעמד לצידו של אחראי המשמרת בבית במלאכה. "תן לו לעזור לך" אמר האחראי וקרץ בחיוך כאומר: עשה בו כרצונך, הוא שלך. נותרתי לשבת, אפילו לא הבטתי בו.
כתבת (חגית): למה קראתם לספר בלשון כרותה?
ראויה בורבארה: אמרנו שהפלסטיני שלשונו כרותה שהוא לא יכול להביע את רגשותיו את דעותיו, את מחשבותיו, אנחנו ניתן לו עכשיו להביע את הכל, שיספר לנו ולא רק לנו גם ליהודים את כל מה שבא.
כתבת (סמירה): בלשון כרותה שיצא לאור בסוף 2019 הוליד קבוצת קוראים חדשה. זה היה עם פרוץ הסגר הראשון של מגפת הקורונה. חיים שנער מכליל מספר על היוזמה שהתחילה בטלפון עם ראויה מהכפר השכן.
חיים שנער: אמרתי לה "תשמעי מה שאני חושב זו קבוצה מיוחדת" והיא שואלת ואני עונה והיא אומרת: "אה, יצא עכשיו ספר בלשון כרותה, איזה יופי בוא נעשה על זה". ואני איתה לגמרי ואני אומר לה "אוקיי בלשון כרותה, למה? כי הסיפורים לא הגיעו לאוזניים הישראליות? אוקיי אז הקבוצה היא באוזן כרויה. אנחנו נקשיב, נשמע את הסיפורים.
נאוה סער: יש פה 70 סיפורים, חלקם מאד מאד כואבים, חלקם מלאים הומור, וזה פשוט עוד הכרות עוד הכרות, עם מבחר מאד גדול... ואני יכולה להגיד זה שהמקום של נשים כל כך גדול, גם בתרגום, גם העורכת, גם הדמויות.
ראויה בורבארה: לתרגם ספרות זה לתרגם תרבות, לתרגם רגש, לתרגם הכל.
צאלח עלי סוואעד: תרגום הוא יצירה חיה, יצירה חיה שהיא נושמת ובועטת כל הזמן.
במסגרת העבודה בון ליר הקימו פרויקט שנקרא "מכתוב". תהליך שבעצם מכתוב זה פרויקט שהמטרה שלו בעצם לחשוף ספרות ערבית יפה לדוברי עברית באמצעות תרגום. ותהליך התרגום שנעשה במסגרת מכתוב הוא תהליך תרגום שמבחינתי יכול להוות מודל לתרגומים בכל העולם. תהליך שבעצם המתרגם לא לבד.
כתבת (חגית): אתה תרגמת את הסיפור "מכשיר השמיעה" של איאד ברגותי.
צאלח עלי סוואעד: כשהתחלתי לתרגם אותו הרגשתי שכאילו אני כותב את הסיפור שמתרחש בבית של השכנים, בבית של ההורים בבית שלי בבית של כל אחד, הרגשתי שאני כאילו כותב את זה עכשיו בעברית.
נאוה סער: מה שמאד מאפיין את הסיפורים, אם אפשר למצוא הכללה, זה שכל החושים עובדים כשקוראים אותם. גם הריח גם הטעמים וכמובן הרגשות. אני מאד אוהבת את הספר הזה.
חיים שנער: הקבוצה חיה ותוססת ולומדת. הרי הספר, המטרה שלו הייתה להנגיש את הסיפורת הערבית הפלסטינית ליהודים. אז האנשים שפיהם ולבם שווים, פותחים בדברים גם בפני קהל ישראלי, למרות שיש כל מיני סייגים על הדבר הזה בצד הפלסטיני ואני חושב שהם פשוט גיבורים.
כתבת (חגית): האם תרגום לעברית והכרות של הקוראים הישראלים את הספרות הפלסטינית תשנה משהו בעתיד?
תופאחה סאבא: מה שמבטיח אפשרות של עתיד זו ההבנה של הצד בעל הפריבילגיה שאם אני רוצה לחיות באזור הזה עם הצד השני אני צריך לוותר על הפריבילגיה, לפנות מקום ולאפשר במה לצד האחר. אם זה לא יתאפשר אנחנו נשאר תקועים במקום הזה של סטריאוטיפים שנאה, סכסוך. ויש כאילו הבנה שצריכה להתרחש וההבנה הזו קורת בתהליכים כאלו קטנים.
ראויה בורבארה: ואני מקווה שכל האנשים במדינה, באמת, יקראו את הסיפורים הנמצאים פה ואולי אולי זה יחולל משהו אחר.
סוף תמלול הכתבה: האוזן כרויה ללשון הכרותה
הוספת תגובה לכתבה