דעה על סדר היום | 12/06/2014

איסטנבול- פריז של העולם הערבי

במהלך ביקורי האחרון באיסטנבול השבוע גיליתי עיר תוססת ויפיפייה, וואנבי אירופה, מקום מפגש חד פעמי בין מזרח למערב. כל הקולות של העולם הערבי מתנקזים אליה, הנושאים שבוערים בקצה השני של העולם או מעבר לגבול, נוכחים ברחובות, באמנות, בקולנוע. זאת בהחלט לא הבועה התל אביבית המנותקת, איסטנבול מהדהדת לתוכה את המתחים הגלובליים, מעורבת, מתערבבת. אינטלקטואלים, אמנים ואקטיביסטים מנסחים על גדות הבוספרוס את המניפסט של הדור השני לאביב הערבי. תורכיה היא שחקן מרכזי בלא מעט סוגיות המעסיקות את העולם הערבי, ולכך היא חותרת, אך רגל אחת תמיד נשארת במערב, ממש כמו הגיאוגרפיה של העיר הזאת שמייצרי הבוספורוס חוצים אותה לשניים- חצייה ביבשת אירופה והגדה השנייה- באסיה. הנושא הפלסטיני מככב בכותרות העיתונים הנשלטים על ידי השלטון, ארדואן מפמפם להמון את הטרגדיה הפלסטינית כדי להשכיח את קולות המחאה הפנימיים. אירועי תרבות ופסטיבלים פוקדים אותה חדשות לבקרים, כמו פסטיבל התרבויות, "יריד המזרח" של העולם הערבי בו הציגו את דוכניהם גם המורדים בסוריה וגם 'פלסטין', לא ח"ח הרשות הפלסטינית. וואנבי להיות ככל העמים. בהכל זה ניכר- מלחמת האזרחים בסוריה והכיבוש הישראלי של הפלסטינים, הם 'נושאי הליבה' (משורש הלב) של העולם הערבי.

הדוכן הפלסטיני ב'יריד המזרח' של תרבויות העולם הערבי. וואנבי ככל העמים

הדוכן של המורדים הסורים ב'יריד המזרח' של העולם הערבי באיסטנבול השבוע

השבוע גם ננעל בעיר פוקוס על הקולנוע הדוקומנטרי הסורי במסגרת פסטיבל "ימים דוקומנטריים 7", שסוריה היא המדינה האורחת בפסטיבל לשנה זו. "זרקור לסוריה" מנסה לתאר את המציאות התיעודית דרך שישה סרטים ובפאנל היוצרים. הפסטיבל מאורגן בהשתתפות בית התרבות הסורית "חמיס", המכון הצרפתי, קונסולית הולנד, המרכז הרומני לתרבות ואחרים. היוצר התיעודי רסמוסן ליליבט' חבר לבמאי הסורי נידאל חסאן ויחד יצרו סרט שהצטלם בדמשק יום לפני תחילתה של ההתקוממות בסוריה. עם פרוץ הקרבות חייהם של נידאל וחבריו השתנו באופן קיצוני והם תיעדו הכל. שני הבמאים הללו, אחרי חודשים קשים בימי המהפכה, מביאים סיפורי אהבה אחרונה, ספורי חיים ומוות על ההתארגנות הפוליטית למהפכה ועוד (2012). גם נשים יוצרות כמו סואידן קעאדן, מציגות בפסטיבל סרטים על מצב הרוח הכלכלי- חברתי בסוריה לפני ההתקוממות. "שתי ערי- כלא" מצולם באזורים כפריים במדינה ועוקב אחר ילדים בבית הכלא, שנרדפו ונתפסו כשלקחו חלק במחאות. בסרט אחר להקת תיאטרון החובבים 'פורום' נתקעת בדרכה להופעה. הקבוצה משתמשת בתיאטרון ומשחקים אינטראקטיביים להעלאת שאלות על תפקידי מגדר מסורתיים במיוחד תחת מצבי לחימה. עוד הוצגו בפסטיבל: "סוריה פרק ב" של ברקאדאר כלת'ום, "חייל אלמותי" "(2013) של אבו נדר, "להיות מול המצלמה של ההיסטוריה: סוריה" (2013) של ראם עלי זבד ועוד הוזמנו לפאנל מיטב יוצרי הקולנוע הדקומנטרי הסורי, כמו עומר אמיראליי, חאלד אבו אל ווהד והבמאי הסורי עומר זיאד, כדי לנסות ולשרטט דיוקן של החברה הסורית ולזכר חבריהם יוצרי הקולנוע אותם איבדו במהלך הקרבות. בנוסף הפסטיבל הביא גם סרטים עדכניים מחומרים שצולמו בזמן אסון הכורים האחרון בתורכיה, תיעוד אנשים שאיבדו את חייהם באסון ובכך משך עוד תשומת לב יח"צנית. במסגרת "מאסטרס פולין" הוקרנו בפסטיבל גם סרטים של קז'ישטוף קישלובסקי ובמאים פולנים אחרים עטורי פרסים.

"שתי ערי כלא" על ילדים שנאסרו במהלך הקרבות בסוריה. במסגרת פסטיבל ימים דקומנטריים באיסטנבול

השחקן, במאי והאמן הלבנוני Rabih Mroué, מציג בגלריה לאמנות Salt Beyoglu שבמרכז העיר, תערוכת יחיד העוסקת במלחמות האזרחים בסוריה והקודמת בלבנון. רביע, אמן נחשב שהגיע לגדולתו בתקופת המרידה, בוחן את השימוש באמצעות תמונות, מייצגים וסרטוני וידאו את המנגנונים של הסיפורים ובניית הנרטיבים ההיסטוריים והאישיים מתוך מציאות הקרבות. עבודתו גם מושרשת בחוויה ממקור ראשון של תסיסה פוליטית ומהפך חברתי שעדיין קיימת בלבנון היום, והוא חוקר את התפקיד ומיקומו של אדם בודד, במיוחד זה של האמן בחברה בעת סכסוך, שינויים היסטוריים וההדים שלהם בהווה. עבודותיו מנסות לרשום ולנתח את ההשפעות של מלחמה, קונפליקטים מתמשכים באזור, ההשלכות חברתיות והפוליטיות של דימויים וייצוג רחב כסוכן החשוב ביותר בעיצוב זהות וכתיבת ההיסטוריה. העבודות עוסקות בחוסר שביעות רצון חברתי, הפגנות פוליטיות והתקוממויות חברתיות, בניתוח צורות שונות של שליטה ודיכוי, והיפוכם מתוך האסטרטגיה האמנותית שלו. כמו כן הוא מתייחס באופן ישיר למיקומו של בניין הגלריה בשדרות איסטיקלאל, רחוב המשמש לעתים קרובות להפגנות ומוביל לכיכר טקסים, אתר של עצרות פוליטיות ומחאה המונית. תערוכתו, כמו גם הסכסוכים אותם הוא מתאר, מושכים תשומת לב מכל רחבי העולם. אחת העבודות מתארת את מציאות מלחמת האזרחים בסוריה ובנויה מ- 72 (!) פריימים הממוצבים על הקיר כשהצופה עובר לפניהם כשהצלף מכוון אליו את נשקו ואז.. על העבודה הזאת הוא כותב: "המורדים הסוריים מקליטים את מותם שלהם. בתחילת המחאה הסורית מצאתי את עצמי באינטרנט, גולש מאתר לאתר, מחפש עובדות על ההרג בסוריה. מצאתי הרבה חומר אבל קבוצת סרטוני וידאו משכה אותי במיוחד. הסרטונים תיארו רגעים של קשר עין בין הצלפים לצלמים, כאשר קינון מטרות הירי מצטלב עם הפריים הפרונטלי זהו 'דאבל שוטינג'. אנחנו רואים ושומעים את יריית הצלף ודרך תנועת מצלמת הסלולר ועדים לנפילתו של הצלם כתוצאה מהירייה".

האמן הלבנוני רביע מרואה מציג בגלריה במרכז העיר רשמים ממלחמות האזרחים בסוריה ולבנון

קיר הנופלים של רביע מרואה.

ממשלת ארדואן עסוקה בסוגיות רבות. לבד מהמתחים הפנימיים מכיוון הקומוניסטים והשמאל הלאומי במדינה, השבוע התרחשה גם תקרית בשטחיה הכבושים של תורכיה בכורדיסטאן, שאת שמה הס מלהזכיר ברחובות. גם לתורכים יש את הסוגיה הפלסטינית שלהם- הכורדים הכבושים, וגם להם מכבסת מילים בשירות השלטון. התקרית שהתרחשה במהלך ההפגנות במחוז ליצ'ה, בה נהרגו שני אזרחים כורדים ושני חיילים נפצעו, עוררה הפגנות והפגנות נגד בעיר ובאנקרה. לארדואן אינטרסים כלכליים בהשכנת שלום עם הכורדים והלאומנים לא רואים זאת בעין יפה. ההפגנה שאני נקלעתי אליה נועדה למחות על הרג הכורדים, כך שבמובן מסוים אין בה משום ערעור על שלטון ארדואן, ובכל זאת, יחידת השוטרים ורכבי פיזור ההפגנות שאתם רואים בתמונות, מלמדים שלמעלה לא לוקחים שום צ'אנסים. היום מתברר כי קיצונים איסלמיים תורכים מעורבים גם בהתפתחויות בעיראק ומנכ"ל המכון למדיניות נגד הטרור של מכון ון ליר, ד"ר בעז גנור, מזהיר מפני ה'איסלמיזציה של אירופה' בהתייחסו להתגברות אירועי הטרור באירופה בהם מעורבים פעילים איסלאמים, ואמר כי אירופה עומדת לקראת אינתיפאדה דומה לזו הראשונה שהתרחשה בישראל, המבוססת על פעילים בני הדור השני למהגרים. ואיסטנבול היא בירתם- בדיוק המקום שיש בו מספיק חופש פעולה והתארגנות, ממש מתחת לאפו של המערב.

הפגנה נגד מותם של אזרחים כורדים במהומות במחוז ליצ'ה. רחוב איסתקלאל

ממשלת ארדואן לא לוקחת צ'אנסים. הערכות המשטרה להפגנה

קולות הפיוס בין ישראל לתורכיה לאחר תקרית המרמרה והסכמי השילומים, בתוספת מחוות הניחומים שהציע רה"מ נתניהו לעמיתו בעקבות אסון הכורים, מלמדים רק על שותפות אינטרסים פוליטית נקודתית ולא ברית מבוססת. כזו שיכולה להתנדף באחת כמו עשרות ספינים קודמים שהתנדפו אצלנו ואצלם. מדיווחי הנהג הנדיב מדי במידע, הדעות הקדומות השליליות על ישראל רווחות יותר מתמיד בציבור התורכי, בעידוד השלטון. חילופי תרבות תדירים ושיתופי פעולה אקדמיים, כמו גם חזרה לתיאום ביטחוני הדוק, עשויים לתרום לחיזוקה של הברית האסטרטגית שלנו עם המכה המודרנית של העולם הערבי.

ולכבוד מצעד הגאווה שלנו מחר,מילה על גאווה תורכית- אמנם העיר עורכת מצעדי גאווה צבעוניים ברחוב איסקלאל, והעיר מושכת אליה את הומואי ולסביות כל המדינה, כמו גם תיירות גאה בחרה בעיר כיעד אקזוטי במיוחד. אך מדיניות ה"אל תשאל- אל תספר" הנהוגה כאן, רחוקה מרחק מיילים רבים מהטולרנטיות שהקהילה הגאה בישראל הצילחה להשיג, וזה מביא למיעוט מועדונים וברים, ברמה לא הכי בינ"ל, ועוד תופעה נפסדת- פריחתה של זנות הרחוב הגברית. ההאסלרים התורכים הצעירים נמצאים בכל פינה, ברחוב, בפארק תקסים (שהוא לא קרוזינג פארק אלא יותר החלונות האדומים), במועדונים ובחאמים, אפילו במעלית בקניון, בכל מקום הם נמצאים, לעתים קרובות מדי מדובר בקטינים. זו בהחלט מכה שהקהילה הגאה באיסטנבול סובלת ממנה וצריכה להלחם בה, קודם כל.