"מעולם לא היו לי חברים קרובים, והמעטים שהתקרבו לכך נמצאים בניו יורק. כלומר: מתים, כי לשם, אני משער, הולכות הנשמות כדי שלא להתייסר לנוכח האמת של מה שהיו חייהם" (מתוך "זיכרונות מהזונות העצובות שלי"/ גבריאל גרסיה מארקס, הוצ' עם עובד). הסופר חתן פרס נובל גבריאל גרסיה מארקס נפטר הלילה ובכל עיתוני הבוקר יש לצפות לתעלולי קופי של עורכי לילה עם המותג הספרותי הכי מזוהה עימו, "מאה שנים של בדידות" אולי עם טעות בציון שנת לידתו וראיון עם מאיר שלו כמייצג דרכו בראליזם המאגי. ראיון היח"צ עם מארקס שנועד להתפרסם עם יציאת "מאה שנים של בדידות" לאור ב- 1967, נדחה בגלל פריצתה של מלחמת ששת הימים ש'תפסה לו' את כתבת השער, ובכך נקשר הקשר ההיסטורי בין פרוץ תהילתו הספרותית עם החטא הקדמון של ישראל- הכיבוש, לגורל אחד. מארקס עליו השלום עשה קריירה בינלאומית ואנחנו נתקענו עם 50 שנים של בידוד מוסרי ואימפריאליזם ציוני שאינו יודע שובע.
זוכה פרס נובל אחר, שהיה חביב עליו, יצחק בשביס- זינגר, אמר עליו כי לאורך כל ספרו לא מצא בו כלל אהבה. האמנים הגדולים לוחצים אותנו לקיר ומכריחים אותנו להודות- האם יש בנו די אהבה כדי שנקרא 'בני אדם'? הישראלי היום, לא משנה מאיזה צד של המפה, יתקשה להודות, אם בכלל.
מאה שנים של בדידות הסתיימו. גבריאל גרסיה מארקס, מתוך ויקיפדיה.
בחול המועד סקרנו את הפגנת השמאל של "אחדות" נגד ממושמעות התקשורת בפרשת העיתונאי החיפאי העצור מג'ד כיאל. "הארץ" הגישה עתירה ויתר כלי התקשורת הצטופפו מאחוריו, מחכים כמו ילדים טובים לרגע הסרת צא"פ (צו איסור פרסום) על פרטי החקירה כמו הסרת הלוט מעל איזו אנדרטה של בושה. לא משנה שהנושא תפס את כותרות המהדורות ביום שלמחרת, עם שיחררו של כיאל (שקשור כמובן לכך שמדובר באזרח תמים, שומר חוק בדרך כלל, כנראה, ולעניין התקשורתי בו), נמשיך לעשות הכול כדי להביא אליכם את חדשות הווידיאו מוקדם מכולם, כפי שקרה בפרשה זו. אז אחרי הפרומו לטלוויזיה החברתית, רציתי להפנות את תשומת ליבכם לדבר הבא: אחד המפגינים למען כיאל נשא דגל ישראל שצבעי המגן דויד והפסים כצבעי דגל הרש"פ. השוטרים אמרו לו שהם יכולים לעצור אותו בגין השחתת סמלי המדינה, "אבל לא כל דבר מחייב אכיפה", הוא אומר לי הבחורצ'יק כשהוא מנופף בדגל המתריס, כמנתח את הסיבה לכך שהשוטרים לא מחרימים לו את הדגל. מידתיות קוראים לזה. ובאמת הם רק אבטחו את שיירת ההפגנה שנעה בצירים בדרום ת"א, ורק צילמו את המפגינים כמובן, שיהיה לארכיון התיקים הנפיצים של השמאל הקיצוני. לא, ברצינות, כאילו מישהו שם לחש לי- "אנחנו ה"מצפן" של היום", באמת מאז ימי מצפן, מדור השמאל הקיצוני בארכיון המשטרה העלה אבק ופינה מקום לסהרורי יצהר.
עוברים ושבים צעקו לעבר הדגלן הרדיקלי "שונאי ישראל", ואף גינו את השוטרים שעוד מאבטחים אותו ואת הבושה שהוא מנופף בה, מי יחשוב היה שם צלב קרס. אם הדגל הזה סייע במשהו לשחרורו מן המעצר השרירותי של אזרח ישראלי, דיינו. שחרורו למעצר בית, בשלב זה, מעלה ספקות חמוצות לגבי יושר ליבו של השופט שהאריך את מעצרו בפעם הקודמת, ולגבי השקשוקה הביטחוניסטית שמעצבת את הזהות הישראלית.
דו לאומית או כל אזרחיה? פרשנות לדגל המדינה
הסכם יום שישי הטוב?
מתגבש (או כבר נחתם עם פרסום הטור) הסכם ראשוני בין המורדים בחומס בירת ההתנגדות לצבא סוריה, ומתקפת הגז האחרונה שהיינו עדים לה, נקווה, הייתה האקורד האחרון. זהו. המורדים הרימו ידיים וההיסטוריה תרשום "הסכם יום שישי הטוב" פעם נוספת. ואילו ג'ון קרי שולף לנו גזר חדש מהכיס הפנימי של הפראק ומנופף בו מול אפינו על מסלול המרוץ למו"מ- הקלות במתן ויזות לישראלים צעירים. מגיש המהדורה באנגלית ג'רמי אלסטר, איש הקשר שלנו והמקור ליהדות התפוצות, מסר, עוד לפני החג, נתונים על ירידה תלולה באחוז הישראלים שמאושרים לויזות תייר לארה"ב בשנים האחרונות. אם בשלב הזה כבר קבלנו צ'ופר, דמייינו מה מחכה לנו בסוף המרוץ? פאקינג תכנית Waiver Visa Program !! לא שווה כמה גבעות בשומרון וכבוד עצמי ולאומי? אולי סוף סוף יסתיימו חמישים השנים של הבידוד כשוויזת תייר חופשית לניו- יורק בסופם? שיהיה יום שישי טוב לכל אחינו הנוצרים, ואל תאכלו יותר מדי לחמניות צלב.
Happy sacred Friday! wikipedia
הוספת תגובה לכתבה