תמלול הכתבה: למה שברתי שתיקה?

אבנר גבריהו: יש מי שמעדיף לשתוק. אני כמו רבים ששירתו איתי העדפתי לשתוק, העדפתי לשכוח, ולא לדבר על הבתים הפלסטינים שפרצתי אליהם באמצע הלילה, לשכוח את האלימות שאני הפעלתי במחסומים, ואת חוסר האונים שאני חוויתי אל מול אלימות מתנחלים. העדפתי לשכוח את השנאה והפחד שחשתי אני עצמי, את השנאה והפחד שראיתי בעיניים של הפלסטינים שכבשתי.
אלונה ליבנה: התגייסתי שמאלנית, התגייסתי כשהמילה "כיבוש" היא בלקסיקון שלי. ונורא קניתי את הסיפור הזה שאני יכולה להיות נורא נורא מוסרית בתוך הצבא.
דין יששכרוף: אבל בסופו של דבר חיילים ימנים מתגייסים, חיילים שמאלנים מתגייסים, וכולנו מפרידים רחובות בחברון בין פלסטינים לישראלים. והבעיה היא לא בהתנהגות של החייל עצמו במחסום, בכאפה או בסוכריה שהוא מחלק לפלסטיני שעובר שם, הבעיה היא במחסום עצמו.
קריינות: אז למה חיילות וחיילים שוברים שתיקה? מעבר לכל אותן עדויות, מה מניע אותם לזה? החוברת החדשה שהוציאו "שוברים שתיקה" עונה בדיוק על השאלות האלו.
אחיה שץ: אני חושב שאולי הדברים הכי חשובים שיוצאים מתוך החוברת הזאתי, זה התשובה של החייל לשאלה למה לשבור שתיקה. למה אנחנו שוברים שתיקה? למה אנחנו רוצים לספר מה קורה בשטחים? בגלל הכיבוש ובגלל השגרה שלו.
הלל אסף: אז למה חייל מגיע למצב שהוא בכלל צריך לזעוק? אני חושב שזה קשור באופן ישיר בפער שקיים בין מה שאנחנו יודעים שקורה לבין מה שהציבור בחוץ חושב שקורה.
דורית רביניאן: יש, אני מאמינה, לאמת כוח כדי לשפר אותנו, לחזק אותנו, אולי הכרה במציאות יותר מורכבת, כי הכחשה והחרשה הם אינטרסים שרק לבעלי הון פוליטי, משרת רק את טובתם. טובת הציבור והעתיד של הדורות שיגדלו פה היא לדבר, לאוורר, לשאול את השאלות מחדש.
אלונה ליבנה: הרבה פעמים כזה אנחנו, החבר'ה ששירתנו במפקדות, בתוך בסיס שנמצא בתוך השטחים, בתוך הגדה המערבית, בבקעת הירדן, יש לנו איזו תפיסה שהכיבוש קרה מחוץ לש"ג. לא בקטע של לנקות את ידינו מזה, אבל בקטע שאין לנו מה לספר. אנחנו כאילו ישבנו בחמ"ל, בזמן שבפועל כל יום שבת, כשהייתי עולה קצינה תורנית ועושה שמירות בש"ג הייתי כאילו רודפת אחרי רועי צאן פלסטינים שהתקרבו יותר מדי לבסיס שלנו למרות שהבסיס שלנו היה פחות מ-500 מטר מהבית שלהם.
אורי ארז: הייתי לא מאוד מודע פוליטית בחיים שלי, כי גדלתי בבית שהוא מרכז כזה, נוטה שמאלה, העבודה, התיישבות, קיבוצניקים, וכאלה. אבל בלי באמת... לא ידעתי מה זה היה הקו הירוק עד גיל 25 נניח. כל הזמן שהייתי בצבא, לא באמת הבנתי למה אנחנו עוברים מחסום, כאילו מה זה המחסום הזה  שאני עובר בבקעה? ולמה יש אותו בצד אחד? ורק ההתנהלות שלי בתוך "שוברים", פתאום... באתי לספר סיפור אחד, ובעודי מספר אותו והשאלות שנדב שגבה ממני את העדות שואל אותי, אני אומר לעצמי "וואו, יש כל כך הרבה, כאילו, כל כך הרבה דברים היו לא בסדר", וככל שאני יותר ב"שוברים" זה מכניס אותי עוד יותר פנימה כי אני מבין כמה המציאות עקומה.
הלל אסף: הרגשתי שאני נמצא במציאות שמחוצה לה אף אחד לא מבין אותי. זאת אומרת, רק מי שאיתי ברכב סיור הזה שם, רק מי שעבר איתי את אותו יום, את הבוקר הזה עם המחסומים ואת הערב עם המעצרים, רק מי שהיה שם וראה את זה בעצמו מסוגל להבין אותי. וזה מתחיל להקשות עליך. כי אתה חוזר הביתה, ואתה לא מספר. ואמא לא שואלת אותך וגם אם היא תשאל אותך, מה אתה תספר לה? כאילו, אני אספר לה שנכנסו לככה וככה בתים ושעצרנו ככה וככה אנשים? אז אתה לא מספר. המועקה הרגשית שהרגשתי, זה מה שגרם לי לשלוח לאבא שלי ולבסוף לפרסם את זה בעדות  אנונימית.
קריינות: המועקה, האשמה והמצפון הם אלו שמובילים חיילים לשבור שתיקה, והם לא מוכנים לשמור את העוולות שראו בשירות שלהם לעצמם. ואת הקול הזה אסור לנו לאבד.
דין יששכרוף: ההשתקה הזו, של לא לדבר על מה עשינו בשטחים, פוגעת לא רק בחיילים שרוצים לשבור שתיקה אלא פוגעת בכולנו כי יש פתאום איזה משהו שאנחנו מדחיקים ולא מדברים עליו.

סוף תמלול הכתבה: למה שברתי שתיקה?
 
 

הוספת תגובה לכתבה

לכתבה זו תגובה אחת באתר

  1. שוברים שתיקה 3 ביולי, 2018  בשעה 18:10

    מנפחים, מה שקורה, אני לא מתחרט ששחררנו במלחמת ששת הימים יהודה ושומרון ועזה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס