בת 12 יושבת בכלא- כי היא פלסטינית

ממש ברגעים אלה יושבת ילדה בת 12 בכלא בישראל. המשפט הקודם הוא מציאות רק מסיבה אחת פשוטה – דימה היא פלסטינית.

לפני כחודשיים (09/02/16) התעוררה דימה בת ה-12 בביתה כמו בכל בוקר. לאחר שסידרה את מיטתה, הכינה קפה לאחיה ולבשה את מדי בית הספר שלה, היא יצאה לכיוון בית הספר, כך לפחות חשבה אמה. אלא שדימה לא הלכה באותו בוקר לבית הספר, אלא הגיעה לכניסה של ההתנחלות כרמי צור, כאשר היא מסתירה סכין מתחת לחולצתה. בכניסה להתנחלות, ככל הנראה, הורה לה מאבטח היישוב לעצור ואחד מתושבי ההתנחלות שעבר במקום הורה לה לשכב על האדמה ולקח ממנה את הסכין. חיילים הוזעקו למקום ועד מהרה עצרו אותה והעבירו אותה לחקירה.

מרגע מעצרה על ידי החיילים ועד היום – היותה אסירה בכלא השרון, הדרך קצרה ובעיקר מלאה בדוגמאות מובהקות באבסורד הזה שנקרא בתי דין צבאיים. דימה נעצרה חודשיים לאחר שמלאו לה 12 שנים – גיל האחריות הפלילית. הסיבה היחידה שהיא יושבת כיום בבית כלא היא היותה פלסטינית. ולא, לא מדובר כאן בהתלהמות לשמה, אלא בשרשרת עוולות שגורמות לילדה פלסטינית לרצות מאסר בפועל.

דימה. תמונה מתוך הקמפיין הקורא לשחרורה

אפשר להתחיל ולהסביר ולהתעכב על מה בכלל גורם לילדה בת 12 לקחת סכין, להבריז מבית הספר ולנסוע "להרוג יהודים" (כך על פי החשד היא ענתה לתושב ההתנחלות כאשר שאל לגבי כוונותיה), אבל את זה עשו כבר רבות ורבים לפני. אני דווקא לא אלך למקום של להסביר שמציאות של כיבוש, דיכוי, אלימות וקיפוח, שדורות של ילדים גדלים בתוכה, בטוח לא עושה טוב לבריאות הנפש שלהם או תורמת לחשיבות ערך החיים בעיניהם. אני כן רוצה לדבר על השתלשלות האירועים דווקא מרגע מעצרה. בעצם, אולי עדיף להתחיל דקה קודם לכן – עצם העובדה שנעצרה. בישראל 2016, וגם בפלסטין, יכולה יהודייה כשרה, להסתובב עם סכין באין מפריע. יהודים (לבנים בעיקר) הם לעולם לא חשודים מידיים וזה לא משנה כמה ההתנהגות שלהם עלולה להיות מחשידה וזה גם לא משנה שכבר קרו מקרים בהם הונף סכין ע"י יד יהודייה. יהודים גם יכולים להרים אבן, את זה אגב הם עושים לא מעט. הם גם יכולים לזרוק אותה. הם גם יכולים להיות מצולמים זורקים את האבן- עדיין, הסיכוי שייעצרו הוא קלוש וזה לא משנה בכלל מה גילם. יהודים יכולים לפעול באלימות מילולית ופיזית של ממש הן כלפי פלסטינים והן כלפי יהודים, אחרים, כאלה שהם לא אתם באותו ראש אידאולוגי. הם יכולים והם גם עושים, כל הזמן- תנסו ללכת להפגנת שמאל בשטחים או אפילו סתם לעזור לחקלאים פלסטינים להגיע לאדמות שלהם מדי פעם.

אבל מילא, בואו נחזור לרגעים ולימים שאחרי מעצרה של דימה. דימה נעצרה ע"י חיילים והובאה לבית המשפט הצבאי לנוער במחנה עופר. כל התנהלות המעצר, החקירה והמשפט התנהלה ע"י גורמים צבאיים. דימה, בשל היותה פלסטינית, נתונה תחת מערכת חוק נפרדת מזו שתחתיה נתונים יהודים- ללא קשר לשאלה האם מגוריהם נמצא בשטחי מדינת ישראל או בשטחים הכבושים.

המעצר של דימה. תמונה מתוך אתר "בצלם".

כדי להבין את הבעייתיות שבבתי המשפט הצבאיים, ניתן לקרוא את ההתייחסות אליהם בידיעה על מעצרה של דימה באתר "בצלם": "בתי משפט אלה מתיימרים לתפקד כבתי משפט לכל דבר והשופטים מרבים להשוות את עבודתם לזו של בתי המשפט הפועלים בתוך גבולות הקו הירוק. אולם, שתי מערכות המשפט שונות במהותן, מבוססות על ערכים אחרים ונועדו להגן על אינטרסים שונים: מערכת המשפט הישראלית נועדה להגן על האינטרסים של החברה שמתוכה באים הנאשמים. בתי המשפט הצבאיים, לעומת זאת, נועדו להגן על האינטרסים של משטר הכיבוש. השופטים והתובעים בהם הם תמיד ישראלים, רובם חיילים במדים, שמטרתם לאכוף את צווי משטר הכיבוש על האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית, המתנגדת להמשך משטר זה".

בעוד בתי המשפט האזרחיים הישראליים מנסים לשמור על האינטרס של החברה ושל האנשים שבה, בתי המשפט הצבאיים אוכפים את צווי הכיבוש שהם בפני עצמם נותנים תוקף חוקי למציאות לא חוקית, מדכאת, מפלה, גזענית ואלימה. כלומר, בתי המשפט הצבאיים למעשה משמרים סדר או חוק מעוות מלכתחילה, שעיקר מטרתו היא לשמר את הריבונות היהודית מעבר לקו הירוק.

יתר על כן, המשפט הבינלאומי מעניק לקטינים הגנות נרחבות בהליך הפלילי ואחד העקרונות המנחים שנקבעו בו הוא שכליאה של קטינים תהיה תמיד האמצעי האחרון, שיש לנקוט רק בהעדר כל חלופה אחרת. הגנות אלה מבוססות על התפישה לפיה ההתמודדות עם החקירה, עם המעצר, עם הניתוק ממשפחתם ומסביבת חייהם המוכרת – קשה הרבה יותר עבור קטינים מאשר עבור בגירים וההשפעה על המשך חייהם משמעותית יותר. גם החוק הישראלי, כלומר החוק הישראלי האזרחי, קובע כי אסור לכלוא קטינים מתחת לגיל 14 ובכל מקרה יש לפעול לשיקומם. החוק הישראלי גם מגן באופן משמעותי על זכויותיהם של הקטינים לכל אורך ההליך – החל ממעצרם, דרך החקירה והמשפט ועד לריצוי עונשם.

דימה על ספספל הנאשמים. צילום: תמר גולדשמיט

אבל כאמור, החוק הישראלי, האזרחי, ההומאני יותר, אינו חל על דימה. החוק הישראלי, הצבאי, זה המתחזק ומשמר את הכיבוש- דווקא כן. מרגע מעצרה של דימה חל עליה החוק הצבאי שלא רק שהוא מחמיר יותר, הוא גם לרוב בעל סעיפים רבים המקשים על הנאשם לממש את זכויותיו ומתן זכויות אלה מלכתחילה נתנון במידה רבה לשיקול דעתם של החוקרים.

וכך, לדימה, הפלסטינית, בת ה-12, לא היה שום סיכוי להליך משפטי הוגן. הגיע הזמן שמישהי תאמר את זה חד וברור: דימה יושבת ותמשיך לשבת בכלא עוד יותר מחודשיים- כי היא פלסטינית.