קולות מהבקעה – סיפורה של רקיה

תמלול הכתבה: קולות מהבקעה – סיפורה של רקיה

רקיה בשאראת: הבת שלי אמרה לי: אני לא רוצה ללכת לבית-הספר. למה? כי מחברת אחת הלכה לאיבוד, ומחברת אחרת נקרעה לגמרי. אמרתי לה: יקירתי, תספרי למורה שהצבא עשה לנו אחת, שתיים, שלוש.
באותו חודש הגיעו שלוש פעמים להרוס. לא השאירו כלום בבית. תראה את המטבח, כמה בגדים יש בפנים, את הכל זרקו לי החוצה, השליכו את הדברים זה על זה.
זאת עבודת הרס. כדי שנתייאש, וננטוש את המקום. הבת שלי לומדת בבית הספר, והיא נכשלה לאחר מכן בהרבה מבחנים. כי הם הרסו ובלגנו את הספרים שלהם.
כתב: אחרי שהצבא עוזב, מה את עושה?
רקיה בשאראת: אני יושבת ומסדרת. שבוע שלם אני מסדרת, מנקה וממיינת את הבגדים, עושה כביסה, מתקנת. לוקח שבוע עד שהבגדים חוזרים למצבם הקודם.
בנוגע אלינו, אנחנו מבסוטים ומרגישים בנוח במקום הזה. אני אחרי יום אחד ביישוב טמון, אני מתחילה לסבול.
כתב: למה?
רקיה בשאראת: הגוף שלי משוחרר כאן. כאן אפשר לעסוק בחקלאות, ואנחנו רחוקים מאנשים. אין מי שאומר ככה, ומי שאומרת ככה. יש שקט.
כתב: המרחק הזה נחמד?
רקיה בשאראת: אין יותר טוב משקט נפשי ומרחק מאנשים. הראש שלך לא כואב מאף אחד בכלל. אני רוצה לגדל את (הילדים שלי) באושר, שישארו מבסוטים. שהלבבות שלהם יפעמו בנחת, ולא ישברו מרוב פחד. אני רוצה בטחון, כלומר שהאדם יוכל לשבת כאן ללא דאגות.

רקיה בשאראת לא יכולה לבנות באופן חוקי כי כמעט ואין תכניות מתאר ליישובים הפלסטינים בשטחי C.
ועדות המנהל האזרחי שמופקדות על התכנון מורכבות מיהודים ומתכננות ליישובים יהודים.

סוף תמלול הכתבה: קולות מהבקעה – סיפורה של רקיה