דעה על סדר היום |

זו הייתה אמורה להיות נקודת שבירה

חברה נכתב על ידי

פעם הורים היו אומרים "כשתהיה גדול כבר לא יהיו מלחמות ולא תצטרך ללכת לצבא", ובחג פורים הם היו מלבישים אותך במדים קטנים של חיילת ושמים לך כומתה על הראש. ואולי היום כדאי להתחיל לייצר מדים במידות קטנות יותר ורובים וסכינים קלים יותר. עכשיו מלחמה הפכה מירושה שמעבירים המבוגרים לילדים למציאות שכבר שייכת לילדים, שהם לוקחים בה חלק. מדובר במעין שיתוף פעולה בין דורי, המבוגרים מחליטים והילדים מבצעים.

"במידה כזאת או אחרת, כולנו ילדים שסקרנים לגבי ילדים אחרים. ילדים מצרים שצועקים לעבר אישה מוזרה שנודדת לכיוון הטנקים, ילדים פלסטינים שנורים על ידי הטנקים כשהם מציצים מאחורי קירות בשביל לראות מה קורה. ילדים מכל העולם עומדים עם באנרים מול הטנקים, ילדים ישראלים – בתוך הטנקים! לפעמים צועקים, לפעמים מנופפים לשלום. על רובם נכפה להיות כאן", נאמר בהצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי".  ההצגה מבוססת על יומניה ומכתביה של רייצ'ל קורי שנדרסה על ידי דחפור צה"ל במהלך הפגנה נגד הריסת בית ברפיח. היא בעצמה הייתה כמעט ילדה, בת עשרים וארבע.

דרגו - עד כמה הכתבה:
מחדשת
מעניינת
חשובה
עשויה היטב
 
  נמוך       גבוה

אבל כאן לא מדובר במי שעמוק בנפשן ובנפשם, מתחת לשכבות של הבדלים לאומיים ומחיצות של דת וגזע, עדיין ילדים. אלו ילדים מבחינה מילולית, בגיל. בנות ה-13 שדקרו לפני שישה ימים גבר ברמלה, מאבטח בקניון, היו ילדות. ילדות עם ספרי לימוד וטרופית ומחשבון מדעי וסכינים גדולות שנועדו לדקור יהודים.

בת ה-19 שנהרגה לפני שבוע בפיגוע בשער שכם הייתה ילדה. היא הייתה ילדה שהתגייסה לצבא לפני כחודשיים, אפילו לא סיימה טירונות. ילדה שהציבו בנקודה נפיצה ומסוכנת. הילדה הזו היא מי שהייתה אמורה לעמוד כמחסום בינינו לבין האלימות המשתוללת.

ביום שבו שתי ילדות בנות 13 שבעולם נורמלי היו הולכות לקניון לאכול גלידה, לקחו איתן סכינים וניסו לדקור את השומר בכניסה לקניון היינו אמורות ואמורים לעצור. איך לא עצרנו? ביום שבו גילינו שילדה בת 19 נהרגה כשניסתה לעצור פיגוע לא היינו אמורים להמשיך הלאה, היינו חייבות לצרוח. היינו צריכות לא ללכת לעבודה, ולצאת לרחובות ולצעוק. היינו צריכות לסרב להמשיך. החלק הזה שילדים לוקחים במלחמה, ההפנמה הזו של ילדות בנות 13 עם מחשבון מדעי בילקוט של האלימות שמסביבן, רצף המחשבות שעבר להן בראש וגרם להן לשים סכינים בתיק, לרצות לפגוע בנו – היו אמורים לחדור את המסך הזה של החדשות הרעות שנוצר ואת הרעש הלבן שהוא הפך להיות.

שני האירועים האלה היו אמורים להיות נקודת השבירה, הנקודה שאחריה דברים לא יוכלו להמשיך כמו שהם. אם זה לא שבר אותנו, אז מה כן?

אולי באמת כדאי להתחיל לייצר מדים במידות של ילדים.

  כתבות ווידאו שחבל לפספס