יום ראשון   29-03-2020
תמלול הכתבה: התמודדות הורים עם חינוך מיליטריסטי

קריינות: מחאתם של הורי תלמידים בנושאי הדתה במערכת החינוך הדהדה היטב בתקשורת. אך מה בנוגע למחאת הורים נגד חינוך מיליטריסטי? האם ישנה מחאה כזו? האם שמענו עליה בתקשורת? איתן, אב לבן בכיתה יא' יצא לבדוק את הנושא.

איתן ברונשטיין: בתחילת השנה הנוכחית קיבלתי את לוח האירועים השנתי של בית הספר בו לומד בני בכיתה יא'. שישה מהאירועים האלה הם הכנה לצבא. כמה ימים לאחר מכן, בישיבת ההורים, רכז השכבה התייחס להכנה לצבא כחלק אינטגרלי מתכנית הלימודים בכיתה יא'.

גלעד הלפרן: יש רכז מ"צעד קדימה", הוא בא לפה ומעביר להם פעילות של יום שלם איך להתכונן גם לצו הראשון. כמה ימים לפני יום הזיכרון הם באו מהגן עם משימה, שכל ילד יצרף מכתב, ברכה, שבו הוא מודה לחייל שהוא שומר עליו. חייל יקר, תודה שהצלת את ישראל. אנחנו מודים לך מאוד.

איתן ברונשטיין: האם אתה מרגיש שאתה חלק בעצם מהמערכת הזאת, השיטה הזאת, שמחנכת את הילד שלך, את הילדים של כולנו, להיות חיילים בעתיד?

גלעד הלפרן: חולייה בשרשרת. וזה די מזעזע. אז אתה רוצה את זה כמשהו שהוא עבר, ואחר כך הוא שוכח, ואתה מאמין שזה... אני לא חושב שהוא ישכח לגמרי. כי הרי זה לא חוויה חד פעמית. המסרים האלה מועברים לילדים בסוף כל הזמן.

איתן ברונשטיין: בכל זאת עשית משהו ופרסמת בפייסבוק את המכתב, סוג של מחאה. איזה תגובות קיבלת?

גלעד הלפרן: היו כאלה שיעצו לי, בעקבות אותו פוסט בפייסבוק, ללכת לגננת ולהגיד לה שזה נוגד את השקפות עולמי, שזה נגיד כמו שאנשים דתיים לא הייתם מצפים מהם... לא יודע, להגיש בשר וחלב, או לעבור על מצוות כלשהן. אז עזבו אותי, אני אשמור את המחוות האלה לשלב מאוחר יותר.

פרופ' אבנר בן עמוס: מערכת החינוך שלנו בישראל, האופק שלה הוא האופק הצבאי. כלומר, בעצם בסופו של דבר הייתי מגדיר אותה כקורס מתמשך בהכנה לצה"ל. הדוגמא שיש לנו כאן היא דוגמא למשל שלקוחה משיעורי לשון, שיעורי דקדוק, שבהם התלמידים מתבקשים לתרגל כל מיני פעלים. זה מכניס בעצם את הצבאיות, הייתי אומר, בדלת האחורית. "הטירון נכשל בתרגיל, והמפקד...", כאן מתבקשים להוסיף את הפועל בהפעיל, "המפקד הכשיל אותי בתרגיל". או למשל, "החייל לא נזהר מהמכשול, חברו לא הזהיר אותו בזמן".

קריינות: אם גלעד הרגיש שנכון לו שלא למחות בפני הגננת, מירי לא יכלה לשתוק כשבנה הגיע לכיתה יא'.

מירי ברק: המנהלת עלתה לבמה, אמרה: "ערב טוב להורים", ובזה הסתיים החלק שלה באסיפת ההורים. "אוקיי, אני נותנת את הבמה", ככה היא אמרה, "לנציגי צה"ל". ואז עלה סגן אלוף וחיילת, אני חושבת שהיא הייתה גם קצינה, שניהם במדים, עומדים על הבמה ומתחילים לדבר. באותו רגע אני אמרתי לבן זוגי: "אוקיי שבתאי, באסיפת ההורים הזו אנחנו לא נשארים, כי אני לא מבינה. מה, הגיוס עכשיו מתחיל? ביא'?". ועזבנו את האולם. ואני זוכרת שאני כל כך זעמתי.

פרופ' אבנר בן עמוס: חיילי צה"ל נכנסים לבתי הספר ולמעשה מכינים בפועל את התלמידים לשירות הצבאי. לא רק מכינים אותם באופן מעשי, כלומר מראים להם איך להשתמש בנשק, איך לירות, איך לכוון, אלא שוב משמשים להם כמין מודלים של הזדהות.

עידן סלוצקר: אז אצלנו בבית ספר יש מסורת ארוכה של לעשות בעצם לתלמידי יב' ויא' שבוע צה"ל. זה בעצם שבוע שאנחנו עוברים כל מיני הרצאות, ערוכים, מה זה צה"ל, מי זה צה"ל, איזה יחידות, מה זה, מה פה. אספו אותנו ממש בלובי המרכזי, הכל היה עם דקורציה צבאית של צה"ל, אלונקה, רשת הסוואה, מלא תמונות ודברים כאלה. איך בית הספר מציג בעצם את החשיבות של ההכנה לצבא בבית ספר? דווקא הטיעון המרכזי זה שבגלל שאנחנו חיים בפריפריה אז אנחנו, יש מין תקרת זכוכית שמפריעה לנו להתקדם. הדרך שלנו לפרוץ את תקרת הזכוכית ולעלות למעלה זה בעצם דרך הצבא.

איתן ברונשטיין: האם היו כאלה שביטאו איזושהי התנגדות?

עידן סלוצקר: מישהו שיעז לדבר בבתי ספר נגד הצבא? הצבא שמגן עלינו? לא רק שהוא יחטוף צעקות וזה מהמורים, אלא אפילו כאילו, לא יודע, יזמינו אותו לשיחת משמעת, יזמינו אותו לדברים כאלה. וזה משהו מאוד לא נעים, משהו שאף אחד לא רוצה לעבור.

איתן ברונשטיין: האם המחנך או המחנכת שלכם השתתפה בפעילות יחד איתכם?

עידן סלוצקר: אני זוכר שהמחנכת כאילו התלבשה במדים צבאיים, והצטלמה עם הכיתה, עם התלמידים. ואז גם, אני לא זוכר מי אמר לה את זה, אבל מישהו ביקש ממנה לעלות על האלונקה, ואז כל הכיתה סחבה את המחנכת על האלונקה. ואז היא כאילו מאוד התלהבה ואמרה: "אצלי כל הכיתה יהיו קצינים וזה...".

מיכל אדלר: בחינוך הפורמלי אנחנו מלווים את כל בתי הספר שיש לנו בעיר בתכנית ההכנה לצה"ל, לכיתות יא' ויב'. מהרגע שהם מקבלים את הצו הראשון ועד יום הגיוס שלהם. וגם פעילות בלתי פורמלית מהרצאות שמיועדות גם למלש"בים. מלש"בים – מועמדים לשירות ביטחון, וגם להורים.

איתן ברונשטיין: מה פתאום בית ספר... עושה הכנה לצה"ל?

מיכל אדלר: כן. אני חושבת שבית ספר צריך... הוא לא צריך, הוא חלק ממכלול הכנת הנער או הנערה לחיים שהם יותר מרק מתמטיקה ואנגלית.

איתן ברונשטיין: האם נתקלת אי פעם באיזשהם התנגדויות? שמעת איזה התנגדויות, מחאות על בכלל עצם הפעילות הזאת?

מיכל אדלר: מה פתאום... לא, בחיים לא.

שום דבר כזה?

לא.

מנקות המבט של תפקידך, הם תלמידים או מלש"בים?

מלש"בים.

אודליה כהן גרין: ב-2016 מיתר היה בעצם בשנה האחרונה שלו בגן, לפני כיתה א', וביקשו מההורים לחתום על הצהרה ללכת לביקור, סיור בצריפין לכבוד יום העצמאות ויום הזיכרון. והתחילו לזרום בוואטסאפ של ההורים התמונות מהסיור המהולל. אבל משום מה, התמונות היחידות שזרמו היו של הילדים עם בנדנות כאלה של דגל ישראל, שולחן עם מיצג שלם של נשקים. ובאותו רגע פשוט הזדעזעתי, במלוא מובן המילה. קרסתי על הרצפה והתחלתי לבכות. זה היה פשוט נראה לי הזיה שהילד שלי, בגיל 6, הולך לראות נשקים. המסר הוא שרובים זה סבבה. נהדר, איזה יופי, אנחנו חזקים. אחרי שראיתי את התמונה הזו כתבתי פוסט באמת מעמקי ונבכי ליבי. כל שנייה המחשב שלי הקפיץ עוד שיתוף ועוד שיתוף ועוד שיתוף. זה הגיע ללא יודעת מה, לאיזה 5,000 לייקים ולמעלה מ-2,500 תגובות.

איתן ברונשטיין: איך הגיבו בקבוצת ההורים לתגובה שלך ולהד הציבורי הגדול שזה יצר?

אודליה כהן גרין: התחילו לשלוח לי הודעות מאוד חריפות של אי שביעות רצון, בלשון המעטה. זה התסיס שם, והגננת הייתה מאוד... מאוד כעסה עלי. וכן, לא הייתי פופולארית בכלל.

קריינות: למרות התגייסותה של מערכת החינוך מגיל הגן ועד סיום התיכון למשימת הגיוס, מתברר שנתוני הגיוס נמצאים בירידה, וכך גם המוטיבציה. יתכן שילדים שכותבים היום בגן ברכה לחיילים, כלל לא יסכימו בתורם למלא את היעוד הלאומי של מערכת החינוך ולהתגייס לצבא?

סוף תמלול הכתבה: התמודדות הורים עם חינוך מיליטריסטי

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס