האבסורד בהפגנה בכניסה ללשכת הגיוס היה חזק ובועט. זוהי הדלת של צעירות וצעירים למספר שנים שבהם הם הופכים מילד לחייל, מילדה לחיילת. אוטובוס מלא במפגינות של השמאל הגיע ל"מגרש הביתי" של הצבא ביום ראשון, 31.01.16, להפגנת תמיכה בשתי סרבניות פוליטיות. בין החיילים והחיילות שעברו במקום ועמדו ליד השערים מתמקמות המפגינות עם מגפונים ותופים וקוראת "די לכיבוש".
ובעוד אני רואה את החופש, גם את חופש המחשבה יוצא הדופן של המפגינות והמפגינים וגם את החופש שעוד נשאר (במקרים מסוימים עבור אנשים מסוימים) למחות ולהפגין, זה לא מה שהאזרח הממוצע רואה. האזרחית הממוצעת רואה את השמאל הקיצוני, ההזוי, הפסיכי והמנותק מהמציאות (לא מהציבור, מהמציאות), היא רואה אנשים ש"איבדו את הצפון".
ולכן, המאבק הזה הוא כל כך קשה. לפני תמיכה, מאבקן של הסרבניות זקוק להכרה. מדובר בהכרה הבסיסית, שיש את מי שמתגייסות לצבא ויש את מי שבוחרות לסרב, שהן קיימות ורציניות ושהן חלק מהחברה ולא קבוצת שוליים קיצונית שלא צריך לקחת בחשבון.
וביום ראשון, בהפגנה, המאבק נעשה קשה עוד יותר. בין המפגינות בלטו שתי קבוצות עיקריות: הפעילות/ים של רשת "מסרבות" התומכת בסרבניות ובסרבנים ומתנגדת לכיבוש והפעילות/ים של הארגון האנרכיסטי והקומוניסטי "אחדות". שני הארגונים מתנגדים למיליטריזם ולכיבוש וקוראים לסירוב. ובכל זאת, ההצטרפות של ארגון "אחדות" להפגנה נתן לה אופי ומהות שאני לא יכולה להיות חלק ממנה.
הקריאות "מוות לציונות" שנשמעו מחברי הארגון היו אלימות ומעוררות חלחלה. "מוות לציונות" היא קריאה שאני חייבת לגנות. אין לה מקום בהפגנה שאמורה לצאת נגד המיליטריזם והנזקים שמסב הצבא הישראלי ובראשם הכיבוש. אני כותבת זאת כמי שאינה ציונית ומתנגדת לרעיון של לאומיות. הלאומיות ובתוכה הציונות היא לדעתי תופעה היסטורית מיושנת שכיום מביאה לאלימות, לגזענות קשה ולפילוג. החיים על פי רעיון הציונות צריכים להיפסק, אך הדבר צריך לקרות באופן חופשי ומבחירה. אסור לתמוך במוות לרעיונות, אסור להרוג רעיונות. אני אאבק בערכים אליהם אני מתנגדת בעזרת ערכים אחרים. כפייה של רעיונות, "הריגה" של רעיונות של אחרות/ים היא צעד שמאפיין משטרים אפלים.
הקריאה "מוות" לרעיון זה או אחר נתנה להפגנה, שהייתה אמורה לצאת נגד האלימות והמיליטריזם אופי אלים ומדכא. מי שחושב שהוא דוגל בשחרור אך קורא להרג של רעיונות של אחרות/ים (גם אם הם גזעניים), פועל למען יצירת עוד מציאות אלימה שבה יש מילים שאסור להגיד ודעות שאסור להביע. הפגנה שבה פעילות ופעילים אמיצים ניסו לצאת נגד הסדר הקיים ולתת אלטרנטיבה קיבלה חזות שמתאימה לאווירה הציבורית הכללית במדינה הזו, אווירה של השתקה.
האמירות האלו השתלטו במבחינתי. במשך רוב ההפגנה לא אלו היו הקריאות. בכל זאת מדובר בשתי נשים שעשו צעד שאני מאוד מאמינה בו ובפעילות ובפעילים שתמכו בהן בצורה מעוררת הערכה. אני, שמכירה פחות או יותר את הטענות של השמאל הרדיקלי, יצאתי מזועזעת מהפגנה שעסקה בסרבנות, שהיא אחד הנושאים המשמעותיים ביותר מבחינתי. אם כך, כמובן שגופי תקשורת ואזרחיות/ים מהמרכז הפוליטי או מהשמאל המתון יגיבו בביטול גמור לרעיון של סרבנות.
- לצפייה הסיקור הפגנת התמיכה בסרבניות:
הכתבה הזאת היא פשוט נהר של בולשיט מתחסד והדרך "התנגדות" שלך (התנגדות עלאק) לא מזיזה את הביצה של המעמד השולט.