יום שישי   28-02-2020
דעה על סדר היום |

איך להתמודד עם הסרט "סופרג'יסטיות"?

תרבות נכתב על ידי

אני פציפיסטית ואני פמיניסטית. אני מאמינה שהשילוב הוא טבעי. חיים לכולן\ם, זכויות אדם לכולן\ם – אלו רעיונות פשוטים. ולכן הצפייה בסרט "סופרג'יסטיות" (המוקרן בתקופה זו בבתי הקולנוע בישראל) הייתה טורדת מנוחה עבורי.

מעטים הסרטים המסחריים שעוסקים במאבק הפמיניסטי (בחיפוש מהיר בגוגל לא הצלחתי למצוא אותם). לא הבנתי את זה עד שנתקלתי בפעם הראשונה בטריילר לסרט "סופרג'יסטיות". שמעתי שהסרט משעמם, שהוא חשוב אך לא טוב, שהוא מוצלח כשיעור היסטוריה אך אינו אומנותי במיוחד. והסרט הזה באמת מתאר סיפור היסטורי, מציג אותו בפנינו בעזרת קבוצה של דמויות בדיוניות.

גיבורת הסרט, מוד ווטס (דמות מומצאת המבוססת על מספר דמויות) נכנסה בהדרגה למאבק הסופרג'יסטי שבסרט מוצג בעיקר סביב זכות הצבעה לנשים. היא אומרת בהתחלה שהיא אינה סופרג'יסטית. גם היא מתייחסת אל הסופרג'יסטיות כאל "הנשים ההן", המטורפות, מעוררות המהומות. היא מהוגנת, נשואה עם ילד, עובדת במכבסה, עוסקת בעבודות הבית, עושה את מה שצריך. למאבק היא נכנסת במקרה, ממש כמו בקלישאות המוכרות. במקרה היא מעידה מול אולם מלא גברים על עבודתה ככובסת, היא רק מחליפה את חברתה. היא רק באה לשמוע את ההחלטה בדבר זכות ההצבעה לנשים ומוצאת את עצמה צועקת ומוחה. אך בהמשך מוד מבצעת בחירות מודעות. היא מחליטה להיות חלק מהפלג המיליטנטי והאלים של המאבק.

עשרות שנים של מאבק לא אלים שלא הניב פרי מהוות את ההצדקה המרכזית של הנשים בסרט להיאבק בדרכים אלימות. הן נאבקות עם שוטרים, מבעירות תיבות דואר, מחבלות בחוטי טלגרף, מציתות את ביתו של בכיר בשלטון ובסופו של דבר אחת מהן, אמילי דייוויסון, מתפרצת אל מסלול המרוץ ונרמסת תחת רגליו של סוס המלך (הסיפור של דייווידסון אמיתי ומוכר יחסית). אופיין מצטייר כלוחמני, אך לא בטוח שכאלים. הן מחליטות לצאת לפעולת שיבוש התקשורת מוקדם בבוקר, כדי להיות בטוחות שאף אדם ואף אישה לא יפגעו.

ואני צופה בפעילות האלימה שאני מתנגדת אליה כל כך, במאבק שנעשה קשה ומיליטנטי ובדרישה למחויבות טוטאלית ולא מפסיקה לשאול את עצמי, מה אני הייתי עושה? אני שמעריצה את הפמיניסטיות וגם את התנועה הפציפיסטית שקמה בהמשך, לאחר מלחמת העולם הראשונה, אני שרואה בסירוב לאלימות ולשיתוף פעולה עם הכיבוש כלי פמיניסטי.

בהפגנות ובעצרות שוטרים מכים ואוסרים נשים. אחת הסצנות הקשות בסרט היא האכלתה בכפייה של מוד השובתת רעב. מה אפשר להגיד על המציאות הבלתי אפשרית שמולה עמדו נשים. כיצד הן יכולות להביע מחאה כאשר מבחינת החוק אין להן קול?

אני מוצאת את עצמי יושבת בכיסא נוח באולם הקולנוע וצופה בדמותה הבדיונית של מוד ווטס עובדת במכבסה, רטובה מלחות ומזיעה. היא עובדת שם מאז שהיא ילדה, זה העתיד שמצפה לה. ערב אחד היא שואלת את בעלה, אם הייתה להם ילדה, אילו חיים היו לה? והוא משיב – חיים כמו שלך.

מוד נאבקת, בעלה מסרב לתת לה להיכנס הביתה. מסרב לתת לה לראות את בנה. בהמשך הוא שולח את הילד לאימוץ, הוא לא מסוגל לטפל בו. מבחינת החוק והמציאות כאחד, למוד אין אמירה בנושא. היא כועסת על כך שכאם אין לה זכות על הילד, הילד הוא של האב. מוד ווטס נלחמת למען זכויותיה כאישה וכאם ולכן מאבדת את בנה. ואז, כמו במאבקים רבים אחרים, אני תוהה האם מוד הקריבה את בנה למען מאבק אידיאולוגי או שהיא בעצם נלחמה למענו?

מוד שילמה מחיר יקר על מילים פשוטות. במציאות של הסרט, "votes for women" הייתה אמירה רדיקלית. זכות הצבעה לנשים אינה מובנת מאליה כמו שאני נוטה לחשוב לפעמים. בשווייץ, זכות הבחירה ניתנה לנשים רק בשנת 1971. בערב הסעודית נשים הצביעו בבחירות המקומיות לראשונה ב-2015.

כאמור, אני פציפיסטית ופמיניסטית. זה עדיין שילוב טבעי מבחינתי, פשוט מורכב.

(אני עדיין חושבת על הסרט. למרות הכל זה סרט מוצלח?)

 
 

הוספת תגובה לכתבה

  כתבות ווידאו שחבל לפספס