דעה על סדר היום |

תל אביב אני אוהבת אותך

חברה נכתב על ידי

פתחתי את הבוקר עם הידיעה שיש היום 1+1 על האלכוהול בברים בדיזנגוף. רגע אחרי ששפשפתי את עיניי בהלם ורגע לפני שאשב לאיזה בירה (או 2) בפאב פלצני בלב תל אביב, החלטתי לכתוב קצת על התחושה המוזרה שעברה בי כשראיתי את המודעה.

Clipboard01

מתוך דף הפייסבוק של עיריית תל אביב – יפו

לתל אביב הגעתי עצמאית בפעם הראשונה בגיל 13 בערך. מאז שירדתי בתחנת האוטובוס על קינג ג'ורג' מול דיזינגוף סנטר לפני 8 שנים, לא רציתי לעזוב. הדבר הטוב היחיד שראיתי בחולון, עיר הולדתי, בגיל ההתבגרות היה המרחק הקצר שלה מתל אביב. לא התאמתי בחולון. אף פעם לא ממש מצאתי את עצמי בשכונה בה גדלתי וברחתי הכי רחוק שרק יכולתי ברגע שהתאפשר.

בזמן חטיבת הביניים תל אביב הייתה שמורה בעיקר ל"בילויים", מפוקפקים משהו, ומדי פעם גם איזה שופינג. לקראת התיכון תל אביב כבר הייתה מציאות יומיומית. בחרתי ללמוד בתיכון שנמצא ממש בצפון תל אביב, דבר שהצריך אותי להיות על הקו שבין תל אביב לחולון לפחות פעמיים ביום.
עם הזמן כל המציאות שלי עברה לתל אביב. "אני רק ישנה בחולון" הייתי אומרת בגאווה עד שלבסוף גם את המקום שלי לישון בו העברתי לעיר הגדולה. אני חושבת שבתל אביב פשוט מצאתי את עצמי. זה היה (ועדיין) המקום בו אני מרגישה הכי שייכת.

בתל אביב הרעיון המהפכני של לא להיות סטרייטית או להחזיק בדעות, שאיך לומר, לא בדיוק תואמות את המפה הפוליטית כפי שהיא מיוצגת בכנסת, ככל הנראה יתפשו כהיפסטריות מגניבה במקרה הטוב וכסתם מעצבנות במקרה הרע. בחולון שני הנ"ל עלולים לגרור אלימות של ממש (ראו את מקרה ניסון הפגיעה במפגינים במחאת השמאל בתל אביב שבוצע ע"י תושב חולון). ולא רק בחולון.
במציאות כל כך רוויית גזענות, להטב"קופוביה, שמרנות, בורות ואלימות, בה נבחרי הציבור רק זורקים שמן למדורה הזאת שנקראת החברה בישראל, תל אביב היא משב רוח מרענן של פתיחות ובועה להיבלע בה ולסתום אוזניים.

נראה היה שהבועה הזאת הופרה קצת בשישי האחרון.
הבלון התפוצץ קצת ומציאות השנאה (של כולם את כולם) חדרה לאוויר המזוהם, ההכי נקי שיש, של העיר הזאת. ברחובות תל אביב נשפך דם.

אבל תל אביב לא באמת עצרה. תל אביב אף פעם לא עוצרת, גם לא מול הזוועות הנוראיות ביותר שקורות כאן. בעיר הזאת מתמודדים תוך כדי הרמת צ'ייסרים, רוקדים עם דמעות בעיניים ומפסיקים לפחד על שאכטה מג'וינט. בתל אביב מפגינים בבוקר בכיכר, מקווים לשלום בצהריים ובערב מורידים שוט של ערק כדי לשכוח את זה שלאף אחד אין באמת תשובה לאיך יהיה פה טוב יותר. בעיר הזאת חיים את היום כי אף אחד לא מבטיח שיהיה מחר ובמקום לכעוס על זה אפשר גם לחגוג את זה.

ds

תמונה מתוך Wikimedia

ואולי זה מזויף. אולי הכל בעיר הזאת מזויף. אולי לפעמים באמת צריך לעצור ולעכל ולהתמודד ואולי פשוט איבדנו תקווה שיהיה כאן טוב יותר. ועדיין, לי טוב בתל אביב, לפחות הכי טוב שיכול להיות לי.
אני אמשיך לחפש תשובות ופתרונות ואמשיך לחלום על מציאות אחרת, כנראה גם אמשיך להתאכזב, אבל את כל זה אעשה על בירה (או 2) ואז אולי לא אהיה פיכחת מספיק כדי לכעוס. לפחות עד מחר בבוקר.

  כתבות ווידאו שחבל לפספס