דעה על סדר היום |

יום זכויות האדם : ממי אכפת לנו?

חברה נכתב על ידי

לפעמים אני מרגישה הלם כאשר אני מגלה עד כמה אנחנו יכולות ויכולים להיות אכפתיים בחיים הפרטיים שלנו אבל ליצור גדר ברורה בין הרגשות הללו לנושאים "פוליטיים". מטורף כמה אכזריות מתגלה באנשים כאשר מזכירים את נושא הפליטים. כאילו הפחד משתק כל רגש אחר. והעובדה שהם לא נולדו "בצד הנכון של המפה" אומרת שמגיע להם ולהן פחות.

לפעמים מדהים אותי הפער בין התנאים שאנחנו מבקשות ומבקשים לחיות בהם, לתנאים שאנחנו מגדירות כ"טובים" עבור אחרים. בוויכוחים פוליטיים בבית הספר (שהם בהחלט חוויה ייחודית) בנוגע למצב בעזה, פעמים רבות טיעון המחץ היה "אבל יש להם שם בתי מלון!". העובדה הזו, שיש בתי מלון בעזה, כאילו ניצחה את כל הטיעונים האחרים. הרי כמובן שכל תושבי עזה מנצלים את החופשות שלהם על מנת להתאכסן בבתי מלון מפוארים. אז יש עליהם מצור, צפיפות קשה וכ-60% מהאוכלוסייה סובלת מחוסר ביטחון תזונתי אבל יש שם גם בית מלון אז החיים לא כל כך קשים, שיפסיקו להיות כאלה מפונקים. ואני שואלת את עצמי, מי מאיתנו היה מסכים או מסכימה לחיות בתנאים "טובים" כל כך? מי מהנוכחות באותה כיתה הייתה מוכנה להתחלף עם תושבת עזה? מי שסיפרו על טיולים לחו"ל היו מסכימות לחיות תחת הגבלות בנוגע לכניסה וליציאה מהארץ? ואיך בית מלון שאת לא יכולה להרשות לעצמך להתאכסן בו משפר את איכות החיים?

הפרת זכויות לא מתחילה במקרי הקיצון, ברצח ורדיפה ומצור. אבל פעמים רבות, אפילו ההכרה בעוול במקרים הללו, אלה הזועקים פגיעה והפרת זכויות אדם, לא נמצאת בקונצנזוס. הריסת בתים, מצור, הרג ועינויים נחשבים ל"הגיוניים" בנסיבות מסויימות. כאשר אנשים לא רואים במוות של ילדים במרחק כמה קילומטרים מכאן הפרת זכויות אדם, כיצד יזהו את הפגיעה במקרי ביניים? צמצום ופגיעה בזכויות אדם לא יכולה להישאר הבעיה של אחרים ואחרות. היא פוגעת בנו. ואם לא נגן על זכויותיהן של אחרות ואחרים, נפסיק להבין מה המשמעות של הזכויות שלנו, מה מגיע לנו, וגם על עצמנו לא נוכל להגן.

מחר, 10.12.15, יצויין יום זכויות האדם וחשוב לי להזכיר שוב את מה שבעיני הוא כבר קלישאה, שזכויות אדם הן לכולן\ם, תמיד. והדרך להגיע לזכויות אדם חייבת לעבור דרך החינוך. ערך ה"סובלנות" בבית הספר היסודי צריך לכלול לא רק את מי שיושב לידך, אלא גם את מי שהגיעה ממדינה אחרת. אני שוב נשמעת קלישאתית ומתקתקה אבל אני באמת מאמינה שהמפתח הוא ביכולת לקשר בין האכפתיות הטבעית שלנו לאנשים שמסביבנו, לבין היחס שלנו למצבם של אנשים רחוקים יותר, לזכור שמדובר בבני אנוש ולא בתופעות חברתיות. והקישור הזה יישמר רק בעזרת חינוך.

  כתבות ווידאו שחבל לפספס