יום האדמה בעיניים פלסטיניות

תמלול הכתבה: יום האדמה בעיניים פלסטיניות

מגישה: ולנושא אחר: ב-30 במרץ 1976, מחו לראשונה הפלסטינים תושבי הגליל על מדיניות הפקעת האדמות שהנהיגה המדינה נגדם במסגרת "התכנית לייהוד הגליל". בהפגנות שנערכו באותו היום נהרגו 6 מפגינים מאש כוחות הביטחון. מאז מציינים הפלסטינים אזרחי ישראל את ה30 במרץ - יום האדמה - יום לציון המאבק במדיניות הנישול והאפליה. תמונת מצב בחלוף 37 שנים בכתבה הבאה:

קריינות: בשנת 76 חלה תפנית דרמטית במערכת היחסים המסובכת שבין המדינה למיעוט הפלסטיני בתוכה. המיעוט שעד כה עבר בשתיקה על כל ההחלטות נגדו, מרים את הראש ומכריז על שביתה כללית.

כתב: מר מוסטפא, איך היה ה-30 במרץ 1976 בסכנין?

מוסטפא אבו ריא: כל אדם שחווה את היום הזה, יודע שאת היום הזה אי אפשר לשכוח. התנועה להגנה על הקרקעות הכריזה על שביתה שקטה ולא הצהירה על הפרות סדר כלשהן, אבל הצבא הישראלי וכחות הבטחון נכנסו בכדי למנוע את השביתה. כולם שבתו בלי יוצא דופן, אך הצבא הוא שהתחיל בעימות עם התושבים והכריז על עוצר. כל מי שהחלון שלו היה פתוח - ירו לעברו, וזו הסיבה לנפילתם של שלושה הרוגים מסכנין וששה בכלל.

ג'לילה אבו ריא גנאיים: אבא שלי שהה בבית. הצבא אסר עליו לצאת החוצה אבל הוא סרב להשמע להוראות ויצא לרחוב. כמובן נוצר עימות בין הצבא לבין המפגינים, ושם נפצע אבא שלי בראשו ונהרג.

ח"כ אחמד טיבי: אני הייתי בן 18 כאשר יום האדמה פרץ ב-'77. השתתפתי בהפגנה בטייבה. אני זוכר עד היום – במרחק כמה עשרות מטרים ממני נורה ראפת אזהרי ונהרג. ולפני זה שמענו על מספר הרוגים גם בעראבה, בסכנין, וגם בדיר חנא, משולש יום האדמה בעקבות צו הפקעה שהיה בצפון. אנשים יצאו להגן על אדמתם, על עצמם, על קיומם.

קריינות: גם היום, לאחר כארבעה עשורים, התנהלות המדינה בנושא חלוקת משאבי הקרקעות למיעוט הפלסטיני מעלה לא מעט סימני שאלה.

מוסטפא אבו ריא: השטח השוכן לידנו שייך לרפאל (תעשיות צבאיות), הם העבירו את מחסני התחמושת מבסיס כורדני, לטענתם אין בהם נשק. למה העבירו אותם? הם רוצים להקים ליד קריית מוצקין את מוצקין הצעירה היות והצעירים שם רוצים להתפתח. אז למוצקין מגיעה מוצקין צעירה, אבל לנו לא מגיעה סכנין צעירה, אנחנו לא מבאים ילדים לעולם.

ת'אר סלמאן: כמו שאתה רואה כאן, הכל הופקע, כל הקרקעות האלה היו של תושבי הכפר שלנו. הם מתכננים להקים כאן גם גדר משני הצדדים.

מפגינים: מעזה עד סכנין, מעזה עד סכנין. עם אחד שלא נכנע!

כתב: לאחר 37 שנים מציינים תושבי בית צפאפא את יום האדמה, ציון שנמנעו מלעשות אותו עד כה. הסיבה – כביש 4 שמבתר את אדמת הכפר לארבעה חלקים. עכשיו תושבי בית צפאפא רוצים להעמיק את הזהות הפלסטינית שלהם, דבר שנמנעו מלעשות עד כה.

אמריה עליאן: תראה, הזמנים השתנו, גם התפיסה השתנתה. דרך המחשבה וגם התרבות השתנו עכשיו.

דועאא סובחי: אין ספק שנוצר אצלנו סוג של אדישות, תן לי לקרוא לזה בורות לאומית בסוגיה הפלסטינית.

קריינות: שנים של מדניות תכנון מפלה גובות מחיר כלכלי וחברתי כבד.

מוסטפא אבו ריא: סכנין בקושי מתקיימת היום, החיים מתנהלים כאן בלחץ ובצפיפות מפחידה, דבר שמונע התפתחות. היום אנחנו הולכים לכרמיאל בחיפוש אחר מרכז מסחרי או חלקה ירוקה שנוכל לנשום בה אוויר צח.

קריינות: על אף הרג ששת המפגינים והמשך מדניות ההפקעות, יום האדמה מהווה דווקא תפנית חיובית ביחס המדינה למיעוט הפלסטיני שבתוכה.

מוסטפא אבו ריא: בזמנו זה היה נצחון, האנשים שהיו שקטים וכנועים הגיעו למסקנה שאי אפשר יותר. היום יש לנו גאווה בלאומיות שלנו.

ח"כ אחמד טיבי: חשבו שאפשר להפקיע. מ-48 אפשר היה להפקיע ללא חשבון, 76 הסביר למדינה - לא עוד.

ג'לילה אבו ריא גנאיים: זה היה יום עצוב לנו כמשפחה, אובדן האב התומך והמפרנס. מצד שני אני מרגישה גאווה היות וביום הזה אבי נתן את נשמתו למען המולדת.

קריינות: גם כיום, במרחק שלושים ושבע שנים מיום האדמה, מוסטפא שומר על אופטימיות.

מוסטפא: אני צופה שבעתיד נראה שינוי גישה כלפינו כערבים, כמיעוט פלסטיני בתוך מדינת ישראל. זה חלום שאני מקווה לראותו מתגשם עוד בחיי.

סוף תמלול הכתבה: יום האדמה בעיניים פלסטיניות