המניע לרצח טרם התברר אבל מספיק שחוסיין חליפה- נהג המונית מאעבלין הודה לרגע ברצח, כדי שאפשר יהיה להשתמש בו ברגע בו התברר שרוצחי הנער מוחמד אבו-חדיר משועפט יהודים הם. גם אם המניע לרצח שלי דדון לא היה לאומני- החקירה עצמה (מניעת שינה ועו"ד וכו') יכולה להפוך כאותו לכזה- מ"סתם" רוצח לרוצח עם מעמד, כמו שהמכות שחטף בן הדוד טארק על רקע לאומני- עלולות להפוך אותו לאנטישמי. במדינת הטירוף היקרה שלנו התווית "רצח על רקע לאומני" מעניק סוג של כבוד לרוצח ולנרצח. אחרת, מדוע דורשת משפחת דדון כבר שבועות מרוה"מ את ההכתרה הזו? כמו שמוות כחלל צה"ל מתקשר אצלנו לגבורה, גם מוות על רקע היותך יהודי שווה יותר מסתם מוות, לפחות עבור אלה שנשארים מאחור. ראיתם כבר את הכתבה על תרבות השכול שלנו?
ובחזרה לאירועי היום. רבים מסוגלים להזדהות עם הרצון לנקום את חטיפתם ורציחתם של גיל-עד, נפתלי ואייל, והנה נמצא גם מי שגישר על המרחק בין רצון למעשה. זה היה באוויר, הרגשנו את זה בא. הכיבוש השחית אותנו. הם רוצחים בנו ואנו הופכים רוצחים או להיפך- אף אחד לא יכול ללכת אחורה להיסטוריה מוסכמת כדי לגלות מי התחיל… עכשיו כל מה שאמרנו על החוטפים והרוצחים חוזר אלינו. אז כדי שלא נשאר עם החרא הזה ביד, מיהרה משטרת ישראל לסובב לנו שוב את הראש בחזרה אליהם. אפילו רגע לא נתנו לנו לעכל שזה לא היה רצח פלילי כפי שפיללנו, ולא על רקע כבוד המשפחה או כבוד אבוד אחר. אנחנו הרוצחים הנתעבים עם הדם על הידיים. לא יותר טובים מהם. אבל חס וחלילה שנרגיש אשמים לרגע, מבויישים לרגע, המומים לרגע. את הכדור הלוהט הזה צריך לזרוק מיד בחזרה ופרסום שמו של חליפה מאעבלין נוצל לצורך הזה בדיוק שנשלפו בזכות הערכות בשב"כ שנמצאות על המדף כבר שלושה שבועות.
מי שמבקש רגע של שפיות בתוך כל זה יכול למצוא אותה רק בקרב ארגוני השלום נגד הגזענות, יפי הנפש כדוגמת הפעילים של "תג מאיר"
לחיי יפי-הנפש!