תמלול הכתבה: מגש הכסף
קריינות: בספרו "קהילות מדומיינות" מתאר בנדיקט אנדרסון את קברי החייל האלמוני כסמל רב עוצמה של הלאומיות המודרנית. גם אצלנו הזיכרון והשכול בשירות האתוס הישראלי.
המשמר יציג את נשקו, הצג שק!
קריינות: בתי העלמין הצבאיים שמתמלאים בעשרות אלפי מבקרים, מהווים כעין 'בתי כנסת' של הישראליות, אך תרבות השכול, שתמיד הייתה מדורת השבט נסדקה בשנים האחרונות.
איציק אזולאי: עם השנים אתה חייב להתמודד לבד, אתה חייב ללמוד להתמודד לבד. במותם ציוו לנו את החיים, אנחנו חייבים לשרוד ולהמשיך לחיות, כמה שיותר.
אביבה פלקסר: " ציוו לנו את החיים", מה אתה מקשקש 'ציוו לנו את החיים'? הם היו שמחים היום לחיות אתנו ואנחנו לא רצינו את זה. רק מישהו עשה טעות, אז תבואו ותבקשו סליחה. נמאס מהקלישאות האלה, מה, אתם רוצים לנקות את המצפון שלכם כשאתם אומרים "הם במותם ציוו לנו את החיים"?
נפתלי בנט: דמם שנשפך על רגבי האדמה מרווה את הארץ ומאפשר לה להפוך למה שהיא- גן פורח ומשגשג..."
-"הדם שמשקה לנו את הפרחים"... אי אפשר להגיד דבר כזה.. אי אפשר.. היא אבל לא מקודשת בדם.
אביבה פלקסר: הייתה לי אכזבה מאוד מאוד גדולה מיום הזיכרון, מה שאני זוכרת ממנו זה שהופכים אותו למפגן פוליטי באיזו שהיא צורה. שר הביטחון כותב לי איזה איגרת מטומטמת שאני צריכה לשמוח שהבן שלי מצטרף לחללי צה"ל, בתור גיבור, הבן שלי לא היה גיבור, הוא היה איש מילואים שעשה את מחויבותו, ורוב הנופלים, אני רוצה להגיד לך, הם לא גיבורים.
קריינות: גם פרופסור יגיל לוי מתאר בספרו "היררכיית המוות", תיאוריה חתרנית ומרתקת על שינויים שחלו בתיעדוף "מחיר הדמים" שהחברה הישראלית מוכנה לשלם בעימותים צבאיים.
תמר איש שלום: שלום לכם וערב טוב, אנחנו פותחים עם חקירת התאונה הטראגית בדרום. מסוק קוברה של חיל האוויר התרסק בלילה, בסמוך לקיבוץ רבדים. שני טייסיו נהרגו.
אביבה פלקסר: הם נהרגו בגלל כשל טכני. הרוטור האחורי נשבר והתנתק. כשקורה לך אסון כזה אתה בעצם, כל העולם נצבע בשחור. בלב פנימה, כשאני לבד, אף אחד לא רואה אותי. זה כבר עצב, זה כבר מחלה כרונית, הלב כבר שבור לנצח.
קריינות: חלק מהשינוי שחל בתרבות השכול, הוא הופעתם של טקסי זיכרון אלטרנטיביים, שמפרקים את הקשר הגורדי שבין השכול ללאומיות.
אבנר הורוביץ: אני הרבה שנים, המון המון שנים לא הלכתי לטקסי יום זיכרון קונבנציונליים, ממלכתיים, כי הם מאוד הכעיסו אותי, ולא מצאתי את עצמי שם, גרמו לי זרות וניכור, ולפני חמש שנים הגעתי לטקס של 'לוחמים לשלום' ופתאום משהו נפתח, הרגשתי בית, הרגשתי שיש מקום שיש בו ערכים שאני מאמין בהם כי זה טקס שבאמת מנסה לא רק להתרכז במתים אלא גם להסתכל קדימה ולדבר על מה טוב לחיים.
מפגינים: מוות לבוגדים! מוות לבוגדים!
קריינות: קיומו של טקס יום הזיכרון המשותף עורר את מחאת ארגוני הימין הקיצוני ששלחו את עתודת המפגינים שלהם למשמרת מחאה קולנית מחוץ לאולם.
מפגינים: איך אתם לא מתביישים לבזות את הנופלים? איך אתם לא מתביישים לבזות את הנופלים?
חווה אורטמן: הם נורא מצחיקים אותי כי האולם פה מלא אנשים שאיבדו את יקיריהם אז מי מבזה את זכר הנופלים? אלה שאהבו אותם וגידלו אותם וגדלו איתם שיושבים בפנים, או הם שאני לא בטוחה שיש להם מישהו שנפל אני מקווה בשבילם שלא.
דועא אל ח'יר: האנשים האלו הם שמביאים את המלחמה, הם שבעיקר רוצים את המלחמה ובכלל לא מכבדים את המשפחות השכולות.
סולימאן חטיב: אני אסיר לשעבר גם לי עלי אמרו טרוריסט בבית המשפט, הייתי בגיל 14, ובצד הפלסטיני מסתכלים על זה כגיבורים, בדיוק כמו בצד הישראלי שיש להם את הגיבורים של הארגונים שהיו בתקופת הבריטים שלחמו.
קריינות: הקמתן של עמותות פרטיות לתמיכה במשפחות השכולות מלמדת על הפער העצום, בין הקתרזיס הלאומי לבין שיגרת האבל היומיומית שהמשפחות חוות.
עירית אורן גונדרס: אם לפני חמישים שנה תפישת השכול הייתה שאימא או אלמנה שנפל לה קרוב היא הולכת עם בגדים שחורים מכף רגל ועד ראש, הולכת חפוית ראש ואין לה חיים, נגמרו לה החיים מהרגע שהבן שלה נפל, העמותה שלנו מחוללת שינוי בכל תפישת השכול, הרע מכל קרה, אבל- תצאי מהבית, את ראויה לצאת מהבית, את ראויה לחיות.
אביבה פלקסר: אם אני אלך למקום שאין שם אנשים עם השכול אז אני, גם מסתכלים עלי כל הזמן, אני רואה איך אנשים עוקבים אחרי כל דבר, זה פשוט לא נוח.
עירית אורן גונדרס: מערב פסח, לקראת פסח יש ירידה, דאון כזה שנכנס למשפחה שהשיא שלו הוא ביום העצמאות.
אביבה פלקסר: במדינה הזאת הם חושבים שביום הזיכרון הם עשו לנו משהו גדול, לא, הם לא עשו, אני עוד לא שמעתי את המילה סליחה מאף אחד, אני רק שמעתי "איזה גיבורים", איזה גיבורים? מה אתם עושים זילות במילה גיבורים?
קריינות: תהליכי השינוי בשיח המשפחות השכולות מלמדים דווקא על התבגרותה של החברה הישראלית. הטקסים, המשפטים מלאי הפאתוס, מטחי הכבוד, כולם חדלו מזמן למלא את החלל העצום שנפער בחייהן. ובכלל, כדאי היה שכחברה ניתן מקום לשיח האישי, הממושטר תדיר על ידי ההיבריס לאומי.
סוף תמלול הכתבה: מגש הכסף
נושא חשוב הבאתם. כל הכבוד לאמו של הטייס, שאומרת את הדברים בריש גלי. בנט כמו שאר הימין, התרגלו לנצל כל במה, כולל במת השכול, כדי לפאר את עצמם/לעשות קופה פוליטית. והמשטרה, שלא מעיפה את מפגיני הימין לכל הרוחות מהטקס בגני התערוכה, היא עוד פארסה מבית הפשיסטים.