לארגן משט לעזה של 4 ספינות – סיפור לא פשוט. במיוחד כאשר כל העניין מתנהל באמצעות קואליציה בינלאומית של ארגוני שלום ממדינות רבות, שמקבלת החלטות דרך קונצנזוס, עם משתתפים וצוותים מכל העולם.
המשט עובר דרך שני מסלולים שונים ומפותלים מאד, על מנת לערוך פעילות הסברה בכל נקודה בדרך אודות המתרחש בעזה. הספינות הקטנות עוברות דרך תעלות במדינות אירופה בעוד ש"אל-אעודה" הגדולה מפליגה בים מסביב לאירופה המערבית ותיכנס לנמלים בדרך הימית. בשל הזמן הממושך של המסע, חלק מהצוותים מתחלפים, עיתונאים ממקומות שונים עולים ויורדים וצוות קטן וקבוע מחזיק את הכול בידיו. חלקם כבר לקחו חלק במשט קודם, על האסטל, המאריאן, היוליאנו והמאווי מרמרה, בעוד שאחרים ניסו לעזור בבניית ספינה בעזה. ספינה זו הייתה אמורה להפליג בכיוון ההפוך, לאירופה, על מנת לספק שמן זית ומוצרים תוצרת עזה שנמכרו עוד לפני שבניית הספינה הסתיימה. צה"ל פיצץ את אותה ספינה והיא נשרפה כליל.
צפו בראיון עם דייויד היפ, דובר "תיבת עזה":
בין אנשי הצוות המקצועי אנשי ים ותיקים ומקצועיים מאד, עם עשרות שנות ניסיון על ספינות, לצד צעירים. האווירה מיוחדת וטובה. בכל נמל מתקבלות הספינות על ידי פעילים מקומיים. פעילי זכויות אדם ותיקים לצד פליטים שהגיעו רק לפני זמן מה לעיר הנמל. רבים מהפליטים חיים בפליטות כפולה: לדוגמה משפחתו של ידידי עלי במקור מחיפה. הם שהו שנים במחנה פליטים בעירק ושם עלי נולד. במהלך המלחמה ברחה משפחתו והגיעה לשוודיה. עלי עובד כגנן בבית אבות ולומד שוודית. בזמנו הפנוי עוסק בפעילות הומניטרית למען פליטים אחרים ולמען פלסטין. פגשתי גם פליטים מעזה (במקור מיפו) שהגיעו בדרך לא דרך מסוריה, בהם ילד כבן 11 שהגיע לבדו. הוא מתגורר היום אצל דודים בשוודיה בעוד שבני המשפחה שלו עדיין בסוריה. ילד קטן קומה ועצוב.
ראיון עם יהודית אילני ב The Real News:
קבלות הפנים מחממות לב ושונות באופיין בכל נמל. בהלמסטאד קיבלנו לחם מיוחד ממאפיה מקומית. המאפיה נוסדה בשנת 1919 כקואופרטיב על רקע שביתה גדולה: שכר הפועלים היה נמוך מאד בשנים ההן, והם חיו בעוני מחפיר. על רקע המצב פתחו הפועלים בשביתה אשר במהלכה לא קיבלו כמובן שכר ולמעשה לא היה להם מה לאכול. הקהילה אספה כסף על מנת לרכוש חיטה ולהכין לחם למשפחות השובתים וכתוצאה מכך נולדה אותה מאפיה קואופרטיבית שתרמה לנו לחמים ועוגת קינמון וג'ינג'ר נפלאה.
בעלי מפעלים בשוודיה ניסו לשבור את השובתים באמצעות "רגליים שחורות" (שם גנאי לפועלים שהובאו ממקום אחר על מנת לתפוס את מקומם של הפועלים השובתים). השובתים ניסו למנוע את כניסת "הרגליים השחורות" ע"י חסימת הגשר שמוביל אל עירם. הגשר הפך למקום מאבק ותהלוכות לכיוונו התקיימו כל יום.
בעלי המפעלים דרשו מהמשטרה המקומית לפזר את הפגנות השובתים. המשטרה גייסה לכך את הצבא שפתח בירי חי על המפגינים הלא חמושים. רבים נפגעו אבל השביתה המשיכה. בעקבות אותו אירוע נחקק יותר מאוחר חוק האוסר על השימוש בחיילים נגד אזרחים והמגביל את פעילות המשטרה כנגד מפגינים.
פועלי המאפיה הקואופרטיבית השוודים באו לתרום לחם למשט לעזה. עזה בה צלפי "הדמוקרטיה היחידה" במזרח התיכון יורים באזרחים מפגינים בלתי חמושים. לא למדנו דבר מההיסטוריה. ולא רק בעזה: מדינה בה עוצרים מפגינים בחיפה ושוברים להם את הרגל על מנת להפחיד אותם ולדכא את הרצון של אחרים להפגין גם כן.
בדרך משוודיה לדנמרק אכלנו את לחם הפועלים, לחם בטעם סולידריות.
יהודית אילני, כתבת הטלוויזיה החברתית על סיפון הספינה אל-עאודה במהלך המשט לעזה (17/5/2018)
