יום חמישי   24-10-2019
עדכון חדשות |

: קיץ לא אישי

מדינה נכתב על ידי

החופש הגדול הגיש להורי ישראל חשבון מנופח: הן כלכלי והן מנטלי, החל מסוף חודש מאי זעקו מסכי הטלוויזיות אודות מחירי הקייטנות וליבו את התסכול בקרב המשפחות מיום ליום. לפני כמה שנים, הקיטור נסב אודות מספר ימים של חופשת הקיץ ועל הסבל והקושי של השהות הארוכה יחד עם הילדים וההורים שחייבים לבדרם. נשמע מוזר להתלונן עליהם, דווקא כאשר הילדים שהם בחזקת נוכחים-קיימים, שעיניהם תקועות במסכי הניידים, כאשר סוף-סוף אנו יכולים ליהנות מחברתם, מעוררים בנו תחושות של מיאוס וציפייה לסיום כל אינטראקציה אפשרית.

מעבר להזדמנות לחיות את היומיום יחד עם ילדינו במשך תקופה קצובה ולהתעשר ממנה, הניתוק מהמסגרת השגרתית של מסגרות החינוך, היא הזדמנות להעניק לחייהם גיוון תרבותי. כל כך מתבקש להתנתק מהשגרה, ממשהו מוכר ואחיד, ולהתחבר למשהו שפחות מוכר ויכול להיות משמעותי.

פעם, כשהיינו ילדים וחזרנו אחרי החופש הגדול לבית הספר, התבקשנו לכתוב חיבור: מה עשיתי בחופשת הקיץ. זוכרים? כי חופשת הקיץ היתה הזדמנות לחוות משהו חדש. לעשות דברים שלא היינו רגילים לעשות ביום-יום, לנסוע למקומות שלא הכרנו, לפגוש אנשים שלא דומים לנו ולא נמצאים בקרבנו בדרך כלל.

ילדינו פחות ופחות חווים אנשים שונים מהם. בתקופה בה הגלובליזציה והמותגים הופכים את הכל דומה, רבות מהקבוצות החברתיות בישראל מאופיינות בהתבדלות מהאחר "שאינו משלנו" והסתגרות מסיבות של דעות קדומות, פוליטיות, חברתיות וגזעניות. הדבר המעניין באמת קורה לאנשים כאשר הם "משתקפים" בזולת, באלו שלא  בהכרח דומים להם, מה שמיד מביא אותם להיכרות לא רק עם הזרים, אלא לפני הכל – עם עצמם.

בתקופה הנוכחית, יש משהו כמעט אבסורדי ואוטופי בלראות נערים ונערות יהודים וערבים מבלים יחד, על כמה וכמה באותו מחנה קיץ. נדמה שנעשה כאן כמעט הכל (בין אם במכוון ובין אם לאו) כדי שהילדים האלה לא יוכלו להיפגש וליהנות יחדיו לעולם. בעולם של היוזמות המנסות למרות הכל ליצור מציאות כזו, הארגון הבינלאומי Middle East Ultimate Peace מצליח ליצור חוויה משותפת לנוער יהודי וערבי לא רק בחודשי הקיץ, אלא אף ליצוק מעגל של חברות והערכה הדדית במסגרת פעילות ספורט, שישראלים פחות מכירים כענף אלא יותר כבילוי על חופי הים – פריסבי.

קבוצות נוער של UP (מכאן והלאה – קיצור לultimate PEACE) בכיתות ה' עד י"ב מתארגנות במהלך השנה בכל רחבי הארץ בתמיכה של בתי הספר ומועצות אזוריות, ערבים ויהודים, בנים ובנות, וכולם – סביב הצלחת המעופפת. הפעילות מגיעה לשיא בחודשי הקיץ כאשר כולם נפגשים במחנה קיץ של שבועיים באחד מכפרי הנוער בצפון או בדרום. השנה הארגון חגג עשור של פעילות בישראל.

"אנחנו לא מזדהים עם אף אג'נדה מפלגתית, לא מימין ולא משמאל, ולא נתמכים על ידי גוף פוליטי כזה או אחר" – מספר מנכ"ל הארגון במזח התיכון, כרים ברהום, שצמח והתחנך בארגון בעצמו עד שהפך לאחד ממוביליו. "המטרה של הארגון היא להפגיש בין הילדים שאולי לעולם לא היו נפגשים ביום יום, ולפתח בהם יכולת לנהל שיח בריא, גם כשלא מסכימים, לכבד את הדעה השונה, להצמיח כאן דור שליו יותר ומכיל יותר משני הצדדים, ללמד אותם לדבר אחד עם השנייה ולאפשר להם פשוט ליהנות".

ענף הפריסבי הוא רק כלי למפגשים כאלה. זהו משחק שנולד מתוך התארגנות של פורשי הספורט הגדול בענפיו השונים בארה"ב. "אני עצמי שחקן ומאמן כדורגל אבל מה שמשך אותי לפריסבי זו רוח המשחק, צלחת הפלסטיק. כלומר, המעגליות הזו והיעדר השופט במשחק" ממשיך ברהום. "אנשים אמורים להגיע להבנות מתוך בניית אסטרטגיה משותפת. וגם איך לריב הם צריכים ללמוד, כמו גם לוותר או להוכיח את עמדתם, לשכנע. מעבר לזה, הילדים כאן במחנה שומעים שלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית – ובלי לשים לב מתחילים לדבר בשלושתן. יש כאן ילדים שהגיעו לפני מספר שנים לארגון והיום הם המאמנים של הקבוצות, ואני רואה איך החברות בארגון שינתה אותם. פתאום אתה מבין איך נראית סבלנות אנושית בפועל, תגובות אחראיות למציאות. הרי המציאות עצמה לא השתנתה, אולי אף החריפה. רק שהילדים קיבלו כלי להגיב על המתרחש בצורה אחרת, מודעת יותר, להפיק מסקנות בעצמם. ולא, הם ממש לא מסכימים על הכל ביניהם. אבל האם קיים דבר יותר טבעי מזה?"

המחנה שהארגון הקים ביולי האחרון, התקיים בכפר הנוער כנות והכיל כ-150 ילדים מיישובים שונים: קיבוץ נען, ירושלים, רעננה, טמרה, עראבה, ישובי ואדי ערה ועוד. במבט של אורחת היה נדמה שכל אחד ואחת יודעים את כללי המשחק האנושי עוד לפני שניגשים לפריסבי: הילדים הרגישו מאוד בנוח אחד עם השנייה, הייתה ביניהם היכרות מוקדמת. כאשר האוטובוסים הורידו אותם בכניסה למחנה, הם הסתחבקו ברישום, עזרו אחד לשני לקפוץ מעל החבל, רקדו לצלילי המוזיקה שרעשה ברקע, נעו בחיבוק משותף. היה בולט שאינם זקוקים להנחיות המדריכים כדי למצוא לעצמם תעסוקה. הם הרגישו את האווירה שבעצמם יצרו,העסיקו את עצמם. ונהנו. פשוט נהנו. כל כך שונים, בעלי עשרות גוונים – מהצד הם היו נראים כענן צבעוני רועש ומאושר, וזה עורר קנאה, שמחה ואהבה המדביקים את הסובבים וגורמים רצון להשתייך לכך.

ההיכרות עם כמה מהילדים והמאמנים במחנה חידדה לי את ההבנה שהמצב הזה נראה להם ברור מאליו. משהו שנראה לאחרים כמאמץ ויציאה מגבולות הגזרה הקהילתית, מתקבל אצלם כבר כשגרה טריוויאלית. גם כשלעתים מתעוררות סוגיות פוליטיות, זו עדיין שגרה מבחינתם להמשיך ולהתנהל יחדיו, להמשיך את היום תוך כדי שיח ולא ניתוק. הם מכירים את עצמם, יחד כקבוצה וכל אחד לחוד, ומרגישים שמתוך זה אין להם צורך להוכיח משהו אחד לשני.

קיץ – כזה שבמהלכו אתה יכול להכיר מישהו לא דומה לך ומאידך , מלמד אותך על עצמך, מהווה השתקפות לאישיותך – הופך לקיץ לא שגרתי שלוקח את הרע והשלילי הרחק מאיתנו. קיץ כזה שכייף לספר עליו, קיץ שמעניק חוויה אנושית מכוננת להמשך החיים ואולי לעתיד של כולנו. קיץ לא אישי. קיץ של כולם.

 
 

הוספת תגובה לכתבה