ידיעה כתובה |

: צעירי ירושלים משנים את הנרטיב

חברה נכתב על ידי

מדינת ישראל חייבת תודה לווטרנים של הצבא האדום ולחגוג את ה-9 במאי כיום הניצחון של כולנו. השנה, בצל הקורונה, לא נערכו מצעדים חגיגיים ופעילי ופעילות תנועת התעוררות יצאו לבקר את הווטרנים הירושלמים ולשמח אותם בפרחים ובלונים.

מדינת ישראל אוהבת להתגאות בעליה ובעולים הבאים אליה, לבית הלאומי לאחר געגועים וכמיהת לב. במשך שנים רבות, העולים מחבר העמים הוגדרו כיהדות הדממה ויהדות מסך הברזל. העם בציון התגייס לקרוא לממשלה הסובייטית של שנות השבעים ואחריה לשחרר את היהודים לנפשם: "שלח את עמי"! היתה הסיסמא, כמו משה מול פרעה, כך עם ישראל מול הממשל הסובייטי אטום הלב, אשר רדף את היהודים שגילו סימני כמיהה לציון והאשים אותם בהאשמות קשות, שגררו מאסרים ורדיפות  אישיות.

כאשר נפתחו שערי ברית המועצות הקורסת בסוף שנות ה-80 תחילת ה-90, היתה נהירה עצומה של יהודים לישראל, יהודים אשר סוף סוף הגשימו את תשוקתם להתחבר לשרשיהם היהודיים.
רבים מבין אותם יהודים היו לוחמים ולוחמות בתקופת השואה בצבא האדום ששיחרר את אירופה מידי הנאצים. בסיפור ההיסטורי אוהבים להציג את הצבא האמריקאי כמשחרר הגדול. זה מצטלם יותר יפה והוליווד ידעה לעשות מזה חומר טוב לסרטיה. אבל האמת היא שהגיבור הגדול היה הצבא האדום. לכן רבים לא מכירים את הסיפור של הגיבורים והגיבורות היהודים, שהיו חלק גדול והירואי מהצבא, ליתר דיוק 30% אחוז ממנו. חצי מיליון נשים וגברים ששירתו בשורותיו. הצבא האדום הגיע למחוזות האירופים שבשליטת הנאצים ולחם בהם, שיחרר את הקורבנות שחיכו למותם במחנות ההשמדה. כמות הקורבנות של היהודים והיהודיות בצבא האדום במלחמת העולם השניה היא עצומה והנתונים מצביעים על מחיקתו של דור שלם וטראומה לדורות ההמשך.

ה-9 למאי, יום הציון הבינלאומי לניצחון על גרמניה הנאצית, אשר נקבע גם כחג לאומי ישראלי בכנסת, הוא היום הכי גדול עבור הגיבורים והגיבורות שנותרו בחיים ועבור משפחותיהם הגאות. זה יותר מיום הולדת או מכל דבר אחר. זהו יום הצלתה של האנושות בעידן המודרני, במאה ה-20 – שהם היו חלק גדול וחשוב ממנה. זהו החג של כולנו.

בתקופת העליה הגדולה היו יוצאי הצבא האדום אנשים בגיל הפנסיה. הם עברו את גיל שישים, עדין חזקים ברוחם ואיתנים בגופם כי זה החומר ממנו הם קורצו. אבל גם בארץ חמדת אבות, להיות מהגרים, זה סיפור לא פשוט לחלוטין. פערי השפה, המנטליות, יחס הציבור והממסד שאוהב להתגאות בעליה ומפקיר את העולים לנפשם לאחר קבלת תעודת הזהות שלהם, הם הלם ומקום בו עלולים ליפול לדכדוך וייאוש. על היחס החשדני ליהדותם  אפשר לכתוב אינספור מאמרים, כי החשדנות הממסדית הדתית למי שנאלצו להחביא את יהדותם כמו האנוסים בתקופת האינקוויזיציה, היא מלח על פצעיהם.

אבל מי שראו את הלבן בעיניים של הצורר הנאצי, גייסו את כל כוחותיהם בכדי לעמוד גם בתלאות הקליטה הלא קולטת. אנשים שהיו בעלי תארים גבוהים ועמדות מכובדות, שלחו את ידם בעבודות ניקיון ושמירה בלב חפץ וברוח גאה, יודעים לחיות מהפרוטות שבידיהם חיים גאים וזקופי קומה. שום דבר לא יפיל את רוחם. המורשת התרבותית שלהם שומרת עליהם להיות אנשים בעלי שאר רוח, המנעימים את זמנם במוסיקה קלאסית, בצריכת אמנות, ספרות וכל מה שהיה כל כך זמין בארץ מוצאם שהיתה אכזרית בתענוגות החיים החומריים אבל לפחות איפשרה לימודים, צריכת תרבות והרחבת אופקים ביד רחבה.

כשהגיע גל העליה הגדול של תחילת שנות ה-90, אבי יוצא רומניה (אזור מולדבה) הוצף רגשות שמחה וגעגועים כי הם הזכירו לו את הוריו, את הרוח של הקהילה המזרח אירופית של רומניה גבול רוסיה שחלפו מהעולם. אבי העריץ את הצבא האדום כי עבורו הם היו החיילים הגיבורים שהגיעו לעיירה בה גדל, דורוחוי, והיו בשורת השחרור. אימי שגדלה ביאשי, כיתומת מלחמה שאביה נרצח בפוגרום האכזרי בעיר, מספרת שהיא יצאה מהמרתף וזכתה לראות את החייל הרוסי הראשון שהגיע לעיר. חזרה וסיפרה ליושבי המרתף שהשחרור הגיע. אלו הסיפורים עליהם גדלתי. שכונת מגורי הדר בחיפה, התמלאה ביוצאי חבר העמים וזכתה לחיים מחודשים של ילדים ותושבים שהיו צריכים מוסדות חינוך, תרבות ונחלצו מיד לעבוד בכל עבודה ובלבד שתהיה עבודה עם שכר בצידה.

חלקם של הווטרנים יוצאי הצבא האדום ובני אותו דור התיישבו בירושלים שאליה ליבם נכסף. הם גאים להיות חלק מאוכלוסייתה ולהמחיש לעצמם את מעגל הזהות היהודי שלהם, שחששו במשך שנים להציגו בגלוי בגלל עוינות השלטון הסובייטי ומחיקת הזהות הדתית  בשם התפישה הקומוניסטית. עבורם זוהי זכות גדולה להיות תושבי מדינת ישראל ובמיוחד תושבי העיר ירושלים.  פניתי לדבר  על כך עם אינגה גל מדורסקי, ראש קהילת דוברי רוסית בירושלים במסגרת תנועת התעוררות ההתנדבותית בראשותו של עופר ברקוביץ.

לפני 12 שנים על רקע סוגיות של חוסר אופק ועתיד כלכלי ותעסוקתי איכותי, צמצום תרבותי וחברתי  בירושלים, קמה תנועת "התעוררות", המורכבת מירושלמים מגוונים, צברים ועולים, דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים. התנועה שמה לה למטרה להעיר ולהצמיח את ירושלים ופועלת להחזיר את החיים העדכניים והיצירתיים לירושלים, קידום כלל הקהילות בעיר כמפתח לצמיחה וקידום העיר למחוזות טובים ומתקדמים. כל קהילה בהתאמה לה. בין היתר, התנועה שמה בראש מעייניה את הטיפול בקהילה הדוברת רוסית ובקשישיה בפרט.

"אני בת לקהילה המפוארת ובעלת הרוח האיתנה שהגיעה לכאן בתחילת שנות ה-90 בגל גדול ומלא תקווה. לפני שלוש שנים, לאחר שנים של מגורים בתל אביב העתקתי את מגוריי לירושלים כדי להיות חלק ממנה ולתרום לטובת החיים שבה. גיליתי שדוברי הרוסית שנשארו בירושלים הם אנשים מבוגרים ממעמד מטה מבינוני ונמצא בעשירונים הנמוכים. רובם הגדול אוכלוסיה מוחלשת כלכלית. ילדיהם עזבו למרכז או לחו"ל ומרכז החיים התרבותי והקהילתי שלהם סובב סביב ספרייה עירונית אחת המחזיקה ספרות רוסית, ששכחו לעדכנה ולרענן את המלאי הספרותי שבה והיא מזכירה ספריות של ברית המועצות במקומות נידחים בשנות ה60 של המאה. מרכז מפגשים במרכז העיר שבו מופיעים אנשים בגילם שכבר בקושי יכולים לעמוד. היו מרכזים קהילתיים בהם נפגשו, שוחחו ועסקו בעבודות יד אולם הם נלקחו מהם באחת ובמפתיע, בשם אינטרסים פוליטיים חזקים יותר, הפועלים בעיריית ירושלים."

"הציבור דובר הרוסית בירושלים לא זוכה לקונצרטים כמו באשדוד או בת ים למשל, לא מקבל שירותי תרגום כמו בערים האלה, צעירים עולים לא מרבים להגיע לכאן כי אין תשתית לצמיחה. לא כלכלית ולא חברתית. המאבק על המגורים במלון דיפלומט הוכיח כי לשלטון המקומי והמרכזי אין שום עניין ורגישות למצבם. מאבק על מרכזי יום שנחטפים על ידי בעלי שררה וכוח בעירייה הוכיחו כי שלומם ותרבות הפנאי של הווטרנים, שבזכות קורבנם ואומץ ליבם במלחמת העולם השניה רבים מאיתנו חיים כאן במדינה – לא מעניין את אף אחד. אני יודעת כי היינו שם במאבקים הללו עבורם. אלו נושאים לא פופולריים לעסוק בהם, לא בפוליטיקה הארצית ולא ברמה המוניציפלית. והאנשים האלה נדהמים כשהם רואים שבני נוער צברים דואגים לתת להם חושה טובה, שאנשים כה צעירים חושבי עליהם, זה הופך את החיים שלהם לצבעוניים."

פעילי/ות "התעוררות" מניחים זר. צילום: תנועת התעוררות

אינגה מוסיפה: "את הבשורה הזו אנחנו רוצים להביא לכלל הקהילות בעיר. אבל אני רוצה שהעיר הזו תדע לראות ולתגמל את קהילת הווטרנים בפרט וקשישים בכלל. מגיעים להם יחס וחיים טובים בעיר שלהם. לא רק לפני הבחירות כאשר מובילים אותם באוטובוסים לקלפיות כמו בתקופת המפלגה הקומוניסטית ולא רק ביום הניצחון. בדיוק בשביל אותה המטרה – בכדי לגרוף את הקולות שלהם ביום הבחירות. מגיעים להם חיי תרבות כמו שהם משתוקקים אליהם, דיור הולם, תחושת שייכות וביטחון, מרכזי יום ותחושה שירושלים, העיר אליה כמהו והתגעגעו – היא באמת שלהם."

"ב-9 למאי האחרון, בתוך משבר הקורונה, התגייסנו כל חברי וחברות תנועת התעוררות ופקדנו את בתיהם של הווטרנים הירושלמים. עבור אותם גיבורים וגיבורות, זוהי מתנה גדולה כאשר הם פותחים את הדלת ורואים צעירים וצעירות, מכל הסוגים, לאו דווקא מהמגזר דובר הרוסית, מגיעים אליהם ומגישים להם פרח כהוקרה על עוז רוחם. החיבור הבין קהילתי שהופך את היום הזה לחג לאומי ולא משאיר אותו בנישה הרוסית – הוא הדבר שמשמח אותם ודרוש לכולנו בחיבור ליום החשוב הזה ולגיבורים היהודים שנלחמו בנאצים וניצחו אותם".

צילום: תנועת התעוררות

כאשר אתם רואים אותם הולכים במצעד של 9 במאי, לפעמים בחמסין קשה, לבושי חליפות וענודי עשרות מדליות כבדות, רובם נושקים לגיל 90 ולמעלה מזה, נשענים על מקלות או הליכונים, חלקם בכסאות גלגלים, לידם צועדים בני משפחה גאים ונרגשים, דעו כי עמוד השדרה שלהם הוא זקוף וחזק וכזה יהיה עד יום מותם למרות התנאים הקשים בהם הם חיים. שום דבר לא ישבור אותם.

אבל דווקא בגלל זקיפות קומתם וגאוותם, מדינת צריכה לחבקם ולהחזיר אהבה לווטרנים החיים בה. כולנו חייבים להם והם רוצים בסך הכל מעט מאוד: הכרה בגבורתם על ידי כלל החברה, שיתנו להם לסיים את חייהם בכבוד ובהנאה מנכסי תרבותם וממפגשים קהילתיים שמשמחים את נשמתם.

צילום: תנועת התעוררות

>>> כתבה זו היא חלק מתוצרים שהפיקו משתתפי/ות תוכנית הכשרה "תקשורת – ערוץ לישוב הסכסוך", בהנחיה וליווי של הטלוויזיה החברתית ומדרשת אדם.

  כתבות ווידאו שחבל לפספס