אין ספק שלוד היא מקום מורכב, משוסע וזנוח אך אני בהחלט גיליתי עד כמה ההקשר ההיסטורי של לוד מרשים, כמה היא משמעותית להיסטוריה ולארכיאולוגיה של ארץ ישראל ועד כמה חשוב להתייחס אליה כעיר בעלת פוטנציאל זקוקה לשיקום תשתיות, מסגרות ראויות לבני נוער, תקציבים ופיוס בין אוכלוסיות העיר תוך התייחסות ממוקדת למיעוט הערבי שחי בעיר.
בחרתי לכתוב מאמר דעה על אירוע זום שנערך ב-19 בינואר (2021), ביוזמת עמותות "יד ביד" ו"עמק שווה" ובמרכזו הצגת סרטונים על העיר לוד ושיחת פעילים ומתעניינים בנושא של לוד בהקשר ההיסטורי, הארכיאולוגי והנוכחי שלה יחד עם מתכננת הערים, חברת המועצה, פידא שחאדה.
עמותת "עמק שווה" עוסקת בארכיאולוגיה ובאתרים היסטוריים ובאופן בו הם משפיעים על הסכסוך הפוליטי ועל היחסים בין יהודים ופלשתינים\ ערבים ישראלים, היא פועלת למען זכויות תרבות ומורשת ושמירה על אתרי העתיקות כנכס ציבורי, השייך לכל הקהילות והעמים; עד השנה האחרונה העמותה הייתה פעילה באזור ירושלים וסילוואן ובשנה האחרונה החלה לעסוק גם באזורי פריפריה כמו לוד ; ארגון "יד ביד" שמקדמת חברה אזרחית משותפת לערבים ויהודים בישראל באמצעות חינוך וקהילות.
בתחילת הערב הוצגו שני סרטונים, הסרטון הראשון בהנחיית יונתן מזרחי פעיל עמותת "עמק שווה" מציג את לוד בהקשר ארכיאולוגי בתקופות שונות כשבמהלכו מציג יונתן תחנות במסע ההיסטורי ומאיר את לוד באור אחר לחלוטין מזה שנחשף בכלי התקשורת ובמציאות היומיומית.
בימינו אלו, לוד היא עיר שרוב הישראלים לא מבקרים בה, היא עיר די שולית בתקופה הרומית ובכלל בתקופות מסוימות היא הייתה עיר די מרכזית; עיר שצירי התנועה עברו דרכה מדרום לצפון, עיר שחיברה בין ההר לשפלה.
הכתבה מציגה את הקמת מוזיאון הפסיפס בלוד שעומדת לפני סיום תוך שהוא אמור להיפתח בחודשים הקרובים ובחורבות עיר המחוז הרומית דיוספוליס שהוקמה בשטח העיר לוד; הפסיפס של לוד נמצא בשנות ה-90, מקורו בתקופה הרומית והוא מתוארך במאה ה-4; הפסיפס מתאר תיאוריים ימיים, בעלי חיים אפריקאים והוא מספר את סיפורה של לוד הרומית שקיבלה מעמד של פוליס במאה ה-2 וה-3 והפכה להיות אחת הערים המרכזיות של האימפריה הרומית; המוזיאון ממוקם באזור לוד העתיקה שהיא לוד הענייה, המורכבת, המסוכסכת, עם כל קבוצות המיעוט והקבוצות המוחלשות של החברה הישראלית; אחרי מאבקים, תהליך ארוך והתלבטות האם המוזיאון אכן יהיה נגיש לצרכני תרבות, הוחלט להקים את המוזיאון שמדמה וילה רומית ולספר על תהילת לוד בתקופה הרומית.
בהמשך מגיע יונתן לשרידי בית הבד של משפחת חסונה, משפחה מוכרת בלוד, שנמצאת בלב העיר העתיקה שמזכירים לנו על תקופה מפוארת של לוד ועל תעשיית השמן שהתפתחה בלוד במאות ה-19 וה-20 וכן על תעשיות נוספות שהתפתחו כמו עשיית סבון משמן זית וטחינה; בית בד זה הוא חלק ממספר בתי בד ששרדו באותה תקופה ומעידים על ההתפתחות התעשייתית שנוצרה מצד אחד, בגלל הקרבה שלה להר שממנו מגיעים הזיתים ומצד שני, על הדרך שמוביל גם למרכז הארץ אבל גם מצפון לדרום; לוד של התקופה העותומנית וראשית התקופה הבריטית היא לוד שהרכבת עוברת בה, לוד שמבוססת על מערכת גשרים ודרכים שראשיתן כבר בתקופה הממלוכית במאה ה-13, לכן לוד חזרה להיות שוב מרכזית והתעשייה התפתחה בה למעשה רק עד שנת 48 שאז לא ניתן היה להביא זיתים מהגדה המערבית שהייתה בשליטת ירדן ללוד שעברה להיות בשליטה ישראלית וגם בגלל סיבות פנימיות שהמרכזית בהן לדעת יונתן היא חילופי אוכלוסייה מאסיביים; כיום בית הבד של חסונה מגודר ונמצא על סף הריסה, דורש בדחיפות שימור ונמצא ברשימת אתרי השימור של עירית לוד, אך עדיין דבר לא נעשה.
יונתן וממשיך ומגיע לחאן אל חילו, אולי השריד המרכזי של התקופה העותומנית, לצרות שנתגלו בו בחפירות ארכיאולוגיות גם שרידים מהתקופה הממלוכית; בתקופה הממלוכית, ועוד יותר בתקופה העותומנית, לוד הופכת להיות מרכז סחר ועיר מרכזית וכך גם בתקופה הבריטית וגם עם הקמת שדה התעופה עם הקמת מדינת ישראל.
חאן אל חילו נעזב בשנת 48, אך בניגוד לעיר העתיקה בלוד שנהרסה באותו הזמן, הוא נשמר במשך עשרות שנים הוא היה עזוב ולפני כמה שנים החלה כאן חפירה ארכיאולוגית ויש תכניות לפתח את המתחם.
לאחר מכן הוא מגיע לקבר השייח מוחמד פלאח שנמצא קרוב לבית הבד של משפחת חסונה ושימש חלק מפולחן העלייה לרגל למקומות הקדושים; אותה עלייה לרגל הייתה חלק מהמרחב במשך אלפי שנים; סמוך לאותו קבר נמצאת כנסיית סנט ג'ורג'\ סנט גיאורגיוס הקדוש אליו מגיע יונתן שהיא המקום החשוב ביותר לנצרות בלוד., כנסיה יוונית אורתודוקסית שנבנתה במאה ה-19 אך מבוססת על כנסיה מהתקופה הצלבנית והוקמה לזכר לוחם רומי קדוש שנלחם בדרקון, האתר זוכה למרכז העניין, לשימור ולפיתוח היחידים המתקיימים בלוד ובמובן זה מציין יונתן שלוד מהווה תחנת מעבר לתיירים בין יפו לירושלים ותו לא.
התחנה הבאה היא בית הקשתות, מבנה מהתקופה העותומנית, ששימש כבית בד עד שנת 48 ואחר כך מציג מסגד מהתקופה הממלוכית שחלקו היה מבוסס על מבנה צלבני ומציין שהשילוב של ההיסטוריה, הארכיאולוגיה והדתות מזכירים לנו שלוד היא מרחב דתי; יונתן גם מציין שבמהלך ההיסטוריה היו ללוד תקופות של ירידות ועליות שהיוו חלק מההיסטוריה של המרחב וההיסטוריה נותנת לנו את ההזדמנות והאפשרות להכיר את לוד ההיסטורית והמפוארת.
בסרטון השני אנו מתוודעים לפידא שחאדה, חברת מועצה מלוד, שמקור משפחתה ממג'דל אשקלון, אשקלון היום, נולדה וגדלה בלוד וכיום עוסקת בתכנון עירוני, רצתה למנוע הריסות בתים על ידי כך שתתכנן תכניות מתאר שימנעו הרס בתים לא מתוכננים, ב-2012 היא הייתה חלק מקבוצה של צעירים אקדמאים בני המקום שהחתימו 3000 תושבים והקפיאו תכניות מתאר, בעיניה היא לוקחת אחריות על לוד למרות ההירארכיה והבירוקרטיה שמפריעה; היא טוענת שרוב המבנים המשמעותיים עברו מהעיר העתיקה למרכז העיר למעט מבנה העיריה שנמצא סמוך לעיריה ההיסטורית; היא מציינת שאחרי הנכבה ב-1948 רוב התושבים הערבים של לוד ההיסטורית נטשו אותה ואלו שהתיישבו בה מקורם ב-36 כפרים מסביב לה וגם רוב היהודים, לטענתה, מקורם בארצות ערב; לאחר מכן אנו פוגשים את ע'אסן מונייר, פעיל חברתי שמדבר על סוגיית הבתים הלא חוקיים שלטענתו ממשלת ישראל העלימה מהן עין במשך שנים וכן שנוצרו שתי אוכלוסיות, זו המוחלשת והבלתי חוקית שלא מחוברת לתשתיות בסיסיות שבעיר העתיקה והאוכלוסייה החזקה בשכונות אחרות כאשר לא ניתן לפתור את מצוקת הדיור הבלתי חוקי כי מסרבים למכור דירות לערבים בפרוייקטי בינוי חדשים, הוא מציג לנו את שכונת כרמי תופח (ס"ח) שמופרדת לשני חלקים על ידי פסי הרכבת ומצאת בתנאים קשים ולטענתו ללא אמצעי בטיחות ממעברי רכבות שגרמו לתאונות של ילדי השכונה וכן שירותי עירייה בסיסיים כמו פינוי אשפה ויש להם מצבורי פסולת תעשייתית וביתית למרות שממלאים את חובותיהם, משרתים בצבא ומשלמים מיסים.
לאחר מכן מתקיים דיון של שאלות ותשובות עם חברת המועצה פידא שחאדה שבמהלכו היא מציגה את הבעיות והאתגרים העומדים בפני לוד בשני מישורים עיקריים כמו הריסת הבתים ונושא האלימות בעיר; בנושא הראשון היא טוענת שיש נקודה לאופטימיות בדמות העובדה שיש תכניות מתאר לכל השכונות בעיר ומצד שני התהליך הזה עדיין לא יעצור את הריסת הבתים שנבנו באופן לא חוקי לתפיסת הרשויות; לגבי הסוגיה השנייה, פידא גורסת כי אין מסגרות שיספקו תעסוקה לבני הנוער שמסיימים תיכון ורובם לא פונים ללימודים אקדמיים, אחוז האבטלה בעיר נושק ל-40% לעומת רק 16% בחברה היהודית (פידא אגב פעילה ב"אמנינה" שמקדם מסגרות התנדבות בחברה הערבית).
פידא ציינה כי הפערים בין האוכלוסייה הערבית שמהווה 30% לזו היהודית שהיא הרוב בעיר בדמות 70% נובעים גם מהימצאותה של ועדה קרואה בין השנים 1999 ל-2013 שיצרה שכבה נוספת של פערים מעל שכבת האפליה שקיימת כי אז לא ניתן לבצע שינויים ורוב האוכלוסייה הערבית בעיר הפסיקה להאמין ביכולת לשנות בגלל שבאותם 14 שנים לא התאפשר לה להניע שינוי כלשהו; בעקבות הרס אתר ארכיאולוגי על ידי עירית לוד בשנים 2014- 2015, פידא מספרת על יוזמה שהניעה לפני תקופת הקורונה ושהייתה מוצלחת מאוד בדמות בתי קפה ניידים ליד אתרי ארכיאולוגיים בלוד שבהם נמכרו משקאות קפה ועוגיות במחירים סמליים תוך כדי שיחות עם בני הנוער בכדי לקרב אותם להקשר ההיסטורי של העיר.
פידא מתייחסת גם לסוגיית שכונת ס"ט\ כרמי תופאח ושכונות הנושקות למסילת הרכבת ללא מחסום שימנע תאונות בכך שלא ניתן לבצע מעקף של תחנת הרכבת כי היא מרכזית כל כך ולא ניתן לבנות גשר כי הבתים קרובים מדי למסילה, הגשר הקיים מסורבל, פתרונות כמו צמצום המסילות לא אפשרי בגלל מרכזיות מיקום המסילה כמו גם פרויקט חשמול הרכבת שלא יאפשר הקמת גשר וכן ידרוש פינוי תושבים מביתם והקמת כביש חדש לא תתאפשר מטעמי בירוקרטיה וטעמים אלקטורליים.
פידא מסכמת את הדיון באומרה שהיא אופטימית אם הצליחה להיבחר בחברה שמרנית, פטריארכלית ומסוכסכת כאשה למועצה היא מאמינה שיש שינוי בעיר והוא יורגש בהמשך.
אין ספק שלוד היא מקום מורכב, משוסע וזנוח אך אני בהחלט גיליתי עד כמה ההקשר ההיסטורי של לוד מרשים, כמה היא משמעותית להיסטוריה ולארכיאולוגיה של ארץ ישראל ועד כמה חשוב להתייחס אליה כעיר בעלת פוטנציאל זקוקה לשיקום תשתיות, מסגרות ראויות לבני נוער, תקציבים ופיוס בין אוכלוסיות העיר תוך התייחסות ממוקדת למיעוט הערבי שחי בעיר, בנוסף חשוב למיין את פידא שחאדה, אישה מרשימה ורבת פעלים, שנותנת תקווה ואמונה של שינוי ברמת השטח ובנוסף מנסה לייצר מענה ממוקד לסוגיות המורכבות של לוד.
>>> כתבה זו היא חלק מתוצרים שהפיקו משתתפי/ות תוכנית הכשרה "תקשורת – ערוץ לישוב הסכסוך", בהנחיה וליווי של הטלוויזיה החברתית ומדרשת אדם.
הוספת תגובה לכתבה