ידיעה כתובה |

: אפשר לשנות את המציאות? על אינטרסים במזה"ת

מדינה נכתב על ידי

אינטרסים וסכסוכים במזרח התיכון בעקבות הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין: ראיון עם פרופ. פול ליפץ, היסטוריון חברתי ומומחה לאפריקה והמזרח התיכון, לשעבר מרצה באוניברסיטת תל-אביב.

כהיסטוריון חברתי, מה לדעתך הגורם המשפיע יותר על הסכסוכים במזרח התיכון, דת או שבטיות ?

בין הסונים לשיעים יש סכסוך אזורי כאשר בכל מדינות ערב חיים סונים ובחלק של המדינות יש גם שיעים. שבטיות קיימת, אך מדובר בד"כ בשבטים קטנים. כל זהות אתנית, כמו הכורדים, מחולקת לשבטים ולפעמים יש ביניהם מתח וסכסוכים. בירדן לדוגמא, יש שתי זהויות אתניות בולטות: ההאשמים והפלסטינים. אגב, האנתרופולוגים לא אוהבים את המושג שבטיות. הם מעדיפים לדבר על "זהות אתנית", שהיא מושג פחות מנמיך.

מושג הלאומיות של העולם המודרני אינו רלבנטי למזרח התיכון. אגב, גם לא לישראל של השנים האחרונות בהן מתרבים השסעים הפוליטיים והחברתיים.

אם כך, האם הזהות האתנית משפיעה יותר מהדת על יחסי הכוחות במזרח התיכון?

זה שונה ממדינה למדינה. בסודן שמחולקת בעצם לשלוש מדינות, השבטיות מאוד חזקה. בכלל ברחבי אפריקה השבטיות חזקה. בעירק המצב שונה לגמרי. בעירק יש ערבים וכורדים וגם סונים ושיעים.

אפשר לומר שהמזרח התיכון דומה במידה מסוימת לאירופה. יש מדינות ובתוך כל מדינה מתקיימים מתחים בין קבוצות ואזורים. היום גם במזרח התיכון יש סכסוכים בתוך המדינות ובין המדינות. פעם דיברנו על העולם הערבי או על הליגה הערבית, אבל היום הזהות הלאומית שולטת וזה מה שמעניין את רוב המנהיגים באזור.

לאומיות מהווה גורם מרכזי אחר להגדרת זהות. הליגה הערבית שהייתה אמורה להיות הגורם שיחבר בין המדינות, לא הצליחה בכך, והיום ארגון זה כמעט לא רלוונטי. בדיוק כמו שאמרת, כל מנהיג פועל לטובת המדינה שלו כמו שהוא מבין אותה. במקום פאן-ערביות יש אינטרסים מקומיים שאמורים לשרת את הצרכים של כל מדינה ומדינה.

זאת אומרת שהבריתות בין מדינות נחלשות היום ולא רק במזרח התיכון, גם באירופה.

האירופאים הצליחו לבנות גוף חזק (האיחוד האירופי) שעם כל הבעיות הוא מנהל את אירופה ביד חזקה.

לגבי המזרח התיכון, פעם שלטו בו מנהיגים חזקים כמו נאצר, קאדפי וסדאם חוסיין. היום במזה"ת החדש, אין מנהיגים כאלה. דפוסי העבר במזרח התיכון לא עוזרים לחיזוי העתיד. אנחנו רואים שינוי באופי המנהיגים המקומיים, שינוי שיוצר מציאות חדשה. ראינו זאת לאחרונה באיחוד האמירויות ובחריין שחתמו על הסכם נורמליזציה עם ישראל. להבנתם  הסכם זה יביא להם חיזוק כלכלי והכרה בעיני העולם כמדינות שמסוגלות ליזום שינוי מציאות פוליטית. מדיניות עצמאית כזו של מדינות קטנות לא הייתה אפשרית לפני 20-30 שנה. עם זאת, מעורבות של מדינות חיצוניות מבוססות עדיין חשובה ע"מ לקדם שינוי כזה.

זה מביא  אותי לשאול על האביב הערבי ב-2011. מדוע המחאה הרחבה הזו לא הצליחה להביא קצת יותר דמוקרטיזציה לארצות ערב?

מחאה זו יצרה ציפייה גבוהה בקרב העולם המערבי. קולות המחאה הגיעו מפיהם של צעירים ערבים עירוניים, משכילים, דוברי שפות זרות שהיו מיעוט קטן באוכלוסייה. עבורם הדמוקרטיה מהווה מטרה מרכזית בחלומם. האביב הערבי לא שיקף את הרצון של הרוב במדינות הערביות, במיוחד לא את אלה שחיו בפריפריה. אנשים עניים בדרך כלל מרוכזים בחיי היום-יום שלהם כי המציאות בשבילם היא ההווה הקשה והמוחשי, ולא פילוסופיה פוליטית אבסטרקטית.

בעיה נוספת של האביב הערבי הייתה חוסר מנהיגות. המחאה התחילה בתוניס והתפרסה לארצות המוסלמיות ללא כיוון וללא אידיאולוגיה. קבוצה שרוצה להביא שינוי צריכה אידאולוגיה / תכנית. לא מספיק להיות נגד. מחאות ללא מנהיגות וללא תכנית מאבדות את הכוח שלהן אחרי תקופה קצרה. המהפכות שהצליחו היו אלה שקראו בעד משהו מוגדר.

כמעט כל המנהיגים במזרח התיכון  הם אוטוריטריים, ובשבילם דמוקרטיה וחברה פתוחה מהווים איום. כתוצאה מכך קיים פער בין הגישות בשני העולמות. כמעט כל שלטון ערבי משקיע מאמצים בחיזוק גורמי הביטחון שלו, כדי לדכא הפגנות כמו אלה של 2011.  מאידך, החשיבות של האירועים השפיעה על העולם מכיוון שההתעוררות התרחשה במספר מדינות בו זמנית. המדינות דמוקרטיות ציפו באותה תקופה  להשלכות מרחיקות לכת של המחאה.

האם הסכמי השלום שנחתמו לאחרונה בוושינגטון יכולים להתניע הסכם עם הפלסטינים?

אלה שתי תופעות שונות. אני לא משתמש במושג שלום להסכמים האלה, אלא נורמליזציה עם האמירים ובחריין. הן מדינות עצמאיות ומבוססות, ומדינת ישראל איננה אויב עבורם. אף פעם לא היינו במלחמה איתן, וכתוצאה מזה התהליך לקראת נורמליזציה היה קל. אין ספק שישראל כמדינה חזקה עם קשרים מצוינים עם ארה"ב השפיעה עליהם אל מול האיום האירני.

אצל הפלסטינים העניין שונה לגמרי וקשה יותר. אנחנו בסכסוך ממושך איתם על הקרקע שלהם, על מזרח ירושלים ועל סוגיית הפליטים. מאידך, פנייה של הסעודים לפלסטינים בנוסח: אתם צריכים לשנות את התפיסה שלכם, עשויה לעזור.

בעניין אחר, אולי ישראל צריכה לנצל את המומנטום (של ההסכמים עם ארצות המפרץ) וליזום התקרבות או נורמליזציה עם לבנון שסובלת בתקופה האחרונה מאסונות ומשברים?

המומנטום חשוב. ברגע ששוברים סטטוס קוו, נפתחות כל מיני אפשרויות. לבנון היא המדינה הבעייתית ביותר בסביבה. יש שם דרוזים, שיעים, סונים ונוצרים ובתוך כל קבוצה אתנית יש סכסוכים פנימיים, אפילו בקרב הנוצרים. ארגון חיזבאללה השיעי נתמך על ידי איראן ומסוכסך עם קבוצות אחרות. לפני שאנחנו נסתדר עם לבנון, הלבנונים צריכים להסתדר ביניהם.

למה? האם מדינה שיש בה סכסוכים פנימיים אינה יכולה לכרות ברית עם מדינה אחרת?

ארגון חיזבאללה חזק מאוד כל זמן שאיראן תומכת בו בכסף ובכוח-אדם. אפילו אם נגיע למצב ש-70% מהלבנונים תומכים בהסדר עם ישראל, 30%+ של החיזבאללה יתנגדו כי הם תלויים באיראן. צוות באוניברסיטת ת"א שעובד על הרשתות החברתיות הערביות יצר קשרים טובים עם לבנונים. אבל כאשר הסכסוך הפנימי חזק מאוד כמו בלבנון, הדבר לא מאפשר להם לקחת סיכונים. לבנון נמצאת במצב נורא וישראל יכולה לעזור לה אבל ממשלת לבנון סירבה לעזרה שהוצעה לה אחרי הדליקה הגדולה בנמל בירות.

להיזכר שביירות נקראה פעם פריז של המזרח התיכון…

הסדר עם לבנון יהיה קשה. מאידך, חקר ההיסטוריה מוכיח ש-never say never. פעם אמרו ששלום עם מצרים הוא בלתי אפשרי והנה הוא מחזיק מעמד יותר מארבעים שנה. אגב, הקרנת הדגל הלבנוני על בניין עירית תל-אביב בעקבות האסון בנמל בירות היה פנטסטי. מעשה שנותן מומנטום למרות הבעיות והאתגרים. אפשר לשנות את המציאות!

 

כתבה זו היא חלק מתוצרים שהפיקו משתתפי/ות תוכנית הכשרה "תקשורת – ערוץ לישוב הסכסוך", בהנחיה וליווי של הטלוויזיה החברתית ומדרשת אדם.

פול ליפץ, צילום עצמי

 
 

הוספת תגובה לכתבה

  כתבות ווידאו שחבל לפספס