ראיון עם יניב סגל, בן 30 למד משחק בפריז ומחול בקיבוץ געתון. כיום הוא מגדיר עצמו כשחקן, רקדן ויוצר בתחום התיאטרון מחול. יניב הוא ממקימי החזית הוורודה, קבוצת אמניות שפועלות במרחב המחאתי. נושאות הדגל הוורוד ודורשות את שינוי השיטה מבחינה ערכית ותודעתית.
מה הביא אותך להיות פעיל במחאה?
זה התחיל מההרג של איאד אל-חלאק, שהביא אותי לפעולה נגד הדברים הנוראיים. התחושה שאני חייב לקחת אחריות. ביוני, כשאנשים התחילו לעלות לבלפור, התחלנו עם הוורוד, דרך ארגון שנקרא הבעלבתים, שהיה מורכב מצעירים תל אביבים וירושלמים, התחלנו עם הבנדנות הוורודות בביביסטיליה, בקבלת שבת. הפרפורמנס הראשון שעשינו היה הסעודה האחרונה "העתיד לא ידוע, מעכשיו כל ארוחה היא הסעודה האחרונה". אחר כך הקמתי את החזית הוורודה כשחיפשתי שותפות שהן אומניות פרפורמנס.
בתור מפגין קבוע בבלפור, איך אתה חושב שהמחאה נתפסת בציבור הישראלי?
נתקלתי באנשים שהתנגדו להפגנה, שלא מבינים, משהו לא יורד לדור שלנו חלק בגרון – לא יורד בגרון שמחאה היא לא חמודה ולא אמורה לתקשר יפה. צר לי, אבל חשוב לי להבהיר שמחאה בהגדרה היא הפרה של הסדר הציבורי. זה מקומה, זה תפקידה, ואנחנו בדור כזה היפסטרי שלא מבין את זה. נגיד אתמול הפגנו בחוף הים בתל אביב ונתקלנו באנשים שכעסו שהפגנו למרות הסגר, אבל אנחנו היינו בים עם מסיכות בזמן שכל החוף היה מלא מתרחצים.
איפה אתה מפחד, מתי יש רגעים של פחד במחאה?
פחד זה משהו מעניין. לפני כמה ימים ראיתי שעופר שלח כתב שאנשים אמיצים לא מפחדים. וזה פשוט לא נכון, וזה חוטא למציאות, אם הבת של עופר שלח הייתה בסכנה הוא היה מפחד. צריך להכיר בזה שהמנגנון של הממשלה הזו הוא להשתיק באמצעות פחד. וזה עובד, אם זה מקורונה, אחד מהשני, מהמשטרה שכביכול שומרת על הסדר הציבורי, אבל כל הקיום שלה זה אלימות ממוסדת. והמנגנון הזה עובד, אני חטפתי מכות משוטרים, ואני מפחד מזה, אני מפחד שיעצרו אותי שוב, אני מפחד מה אמא שלי תרגיש, אני מפחד כל פעם כשאני עולה לבלפור. מותר לפחד, אנשים חזקים מפחדים, הם מתייחסים לפחד, משנים את הדרך או עוצרים אותה. אני פחדן אבל אני מתגבר על זה, ופועל. זה חשוב להכיר בפחד ולפעול מתוך הכלי של תקווה. בגלל זה אני ורוד, מחייך.
מה שמוביל אותי לתקווה, איפה אתה מוצא תקווה?
להם יש כח ונשק, אין להם פרוטוקול איך להתמודד עם ילדים רוקדים. זה שאנחנו פרפורמרים ואומנים, מבדיל אותנו משאר גופי המחאה. המשטרה עושה פרפורמנס עם פרשים שחוצים את העיר ומכתזית לפנים. הייתי בדיון בבית משפט על הארכת מעצר והשופט החליט שהמפגינה חפה מפשע, ובכל זאת המשיך הסוהר להוביל את המפגינה שכבר נקבע כי היא חפה מפשע באזיקים במסדרון הראשי מול כולם כדי שתזכור טוב טוב מה זו החוויה. זה קוד בפרפורמנס של כח. הכל ברור ולהכל יש השפעה. אני קם בראשון בבוקר (אחרי ההפגנה בשבת, א.פ.) ובוכה ואני יודע שלאלימות הזו יש השפעה.
לי חשוב לשחק כמו באימפרוביזציה, אם אתה תגיד לי עכשיו שהרצפה היא לבה, באימפרוביזציה אני לא יכול להגיד לך "לא נכון" אני אמור להגיד משהו כמו "כן, אבל יש לי כנפיים". זו הגישה שלי לפרפורמנס בהפגנות. לטיסה של ראש הממשלה לחתימת הסכם נירמול היחסים עם האמירויות, הגענו לנתב"ג, באנו עם מזוודות מחייכות כאילו אנחנו מצטרפות לטיסה.
במאהל בבלפור הכרתי חבורת יוצאי יחידות קרביות, מטכ"ליסטים שסחבו צוללות בכל ירושלים. אחרי שבוע איתי הם התחילו לדבר בלשון נקבה, והכינו לי הפתעה, הכינו צוללת ורודה שכתוב עליה תקווה. אני יכול לבוא להפגנות האלה מתוך כעס ותסכול, אבל בתקווה יש אנרגיה ירוקה יותר, כזו שגדלה ומתעצמת. הורוד הזה של הבעלבתים הוא גם אופטימיות וגם בא מתוך המחשבה להיות השינוי שאתה רוצה להיות. אנחנו לובשות את השינוי. בחברה שמעודדת להיות גברי וחזק אני נשי, פגיע, ומציג את זה.
ולסיכום, מה אתה מאחל לעצמך לשנה הקרובה?
אני אאחל לעצמי להצליח לעשות את מה שאני עושה כלפי חוץ – כלפי פנים. יותר קל להגיד שהמלך עירום ובחיים האישיים הייתי רוצה להיות גם אקטיביסט.
כתבה זו היא חלק מתוצרים שהפיקו משתתפי/ות תוכנית הכשרה "תקשורת – ערוץ לישוב הסכסוך", בהנחיה וליווי של הטלוויזיה החברתית ומדרשת אדם.
הוספת תגובה לכתבה