ארגונים המבקרים את צה"ל ואת מדיניות ממשלת ישראל לא זכו ליהנות מביקורת כה רבה, כפי שזכו לה "שוברים שתיקה". הפריבילגיה שיש לחברות וחברי "שוברים שתיקה" שמורה אך ורק לתנועות של גברים יוצאי צה"ל. "יש גבול" – תנועה שהחלה במלחמת לבנון הראשונה והוקמה ע"י קצינים ולוחמים שהודיעו על סירובם לשרת בצבא. "האומץ לסרב" תנועה של קצינים וחיילים שצמחה באינתיפאדה השנייה, וצברה מאות חותמים שהצהירו על סירובם לשרת בצבא. מכתבי סירוב של יחידות שונות כגון הטייסים, סיירות, 8200 וכו'. המשותף לכולם: גברים שלקחו חלק פעיל בלחימה והגיעו לתובנה חדשה – שהכיבוש משחית ויש לפעול נגדו בצורה ישירה ואקטיבית.
אותם קצינים וחיילים ידעו גם ששמורה להם הפריבילגיה לבקר את התנהלות הצבא, כי הם באו מבפנים, הם התגייסו, לקחו חלק וצברו זכויות, בין היתר את הזכות לפתוח את הפה ולבקר. הם לא ארגון פמיניסטי שקורא לאזרח את החברה הישראלית, הם לא "מכתב השמיניסטים" – צעירים/ות שטרם ראו את האויב דרך כוונות. הם לא פציפיסטים, הם גם לא בהכרח מדברים בשיח והשפה של "זכויות האדם".
הפגנה תמיכה ב"שוברים שתיקה" (19-12-2015)
לחברה הישראלית ברובה, יש חשבון עם כמותם, שעד לפני רגע נחשבו מלח הארץ, חיילים ומפקדים מצטיינים, טייסים שהובילו תקיפות בעורף האויב, לוחמים מצטיינים שזכו לצל"ש.
בעצם, ארגון כמו "שוברים שתיקה" מבסס את עצמו תוך ניצול החולי של החברה הישראלית – חברה מיליטריסטית ושוביניסטית שמקדשת את הצבא וחייליו. כשם שהמסלול של איש צבא פתוח לתפקיד של ראשות מקומית או ראשות ממשלתית, כך יש סיכוי שיבקרו את אותו איש צבא כשהוא יבקר את המערכת הצבאית.
אחת הטענות המרכזיות והשגויות נגד "שוברים שתיקה" היא שהעדויות שלהם מופנות לקהילה הבינלאומית. "שוברים שתיקה" הוא ארגון שפועל, כדי לקדם שינוי בתוך ישראל, להגביר את המודעות בקרב הציבור הישראלי למעשים שהקצינים והחיילים עושים בשם החברה הישראלית. התערוכות, הדוחות, הסיורים כולם בעברית ומיועדים לציבור הישראלי. במשך שנים "שוברים שתיקה" פועלים בישראל, תוך יידוע הציבור ומול הפניית אותן העדויות לגורמים הצבאיים שתמיד הגיבו בביטול. כשגורמים בצבא טענו שהעדויות הן אנונימיות, "שוברים שתיקה" ריכזו גם עדויות של חיילים וחיילות גלויי פנים ומזוהים בשמם.
ממשלות ישראל והציבור הישראלי קיבלו באדישות רבה את העדויות של "שוברים שתיקה". ככל שהפיקו יותר דוחות, וסיורים לחברון, כדי לחשוף את הציבור ולהשפיע על המציאות הישראלית, הם זכו לביטול ולהתעלמות, בין היתר ע"י התקשורת הישראלית באחריותם של הכתבים הצבאיים בערוצים המרכזיים.
בעולם גלובלי של ימינו, יצירת לחץ בינלאומי להשגת מטרות, היא אלף בית של כללי המשחק. בשנים האחרונות האסטרטגיה של לחץ בינלאומי הפכה למאבק היחיד (כנראה), שהשלטון הישראלי לא מסוגל להתמודד איתו. יש משהו משותף בפריחה של תנועת ה-BDS עם הפריחה של העדויות של "שוברים שתיקה" בזירה הבינלאומית. בשני המקרים אין לממשלות ישראל מענה הולם. ממשלות ישראל שיודעות להתנהל בעיקר בזירה אלימה, תוך הפעלת אלימות כפולה ומכופלת מזו שמפעיל היריב, עומדות חסרות אונים כאשר המאבק נגדם אינו באמצעות אלימות. כל פעולה לא אלימה בזירה הבינלאומית מקבלת ע"י גורמי שלטון בישראל כותרת הממסגרת את אותה פעילות כפעולת טרור אלימה: הפעלת לחץ משפטי בינלאומי שווה ל"טרור משפטי" והפעלת לחץ באו"ם שווה ל"טרור בינלאומי". ישראל מעוניינת להוביל כל מאבק לזירה האלימה, שם יש לה יתרון.
כחברה, עלינו לתמוך ב"שוברים שתיקה" בשל העדויות האמיצות, אך לנוכח ההכפשות וההאשמות על כך שהם "קיצוניים", עלינו לזכור שיש רשימה ארוכה של תנועות וארגונים בישראל, שמנסים לקדם מטרות שמאליות משמעותיות ורחבות משל "שוברים שתיקה", ארגונים שלא יזכו לאור הזרקורים, רק משום שהם אינם חלק מהמיינסטרים שמשרת בצבא ועל כן לא נתפסים כמהווים איום.
