דיווח: קראה את "אישה בורחת מבשורה" והחליטה לסרב

"אחד הדברים שהכי השפיעו עלי היה הספר "אישה בורחת מבשורה", של דוד גרוסמן. הוא מדבר על ההתמודדות של אמא עם בשורת המוות של בנה החייל. אבל הוא משקף בתוכו כל כך הרבה דברים מתוך החברה והמציאות הישראלית. הוא גרם אצלי לערעור פנימי של כל התפיסה של צבא, ושל הערכים שעליהם מושתת המדינה. הוא גרם לי לרצות לעשות שינוי בתוך המבנה עצמו של החברה הישראלית." ביום שני הקרוב, 06.08.2018, תצהיר לוהאר אלטמן על סירובה להתגייס לצה"ל ותצטרף לשאר הסרבניות והסרבנים שכבר עשו זאת. ביום שישי, 03.08.2018, יתקיים מיצג מחאה בכיכר מגן דוד בתל אביב לתמיכה בסרבנים לוהאר אלטמן והלל גרמי.

לוהאר נולדה בשנת 2000 באזור ואדי ערה, במהלך השנתיים האחרונות למדה בתיכון בינלאומי בגרמניה עם ילדים מתשעים ושלוש מדינות שונות. ב-6 באוגוסט לוהאר תסרב להתגייס, מתוך אמונה שדרך הסירוב ניתן להעלות מודעות וליצור שיח אחר בחברה הישראלית. לקראת יום הסירוב המתקרב, ערכה הטלוויזיה החברתית ראיון עמה.

מדוע בחרת לסרב?

אני חושבת שסרבנות היא לא בחירה קלה. שאנחנו לא מנסים למצוא איזושהי דרך להצדיק לעצמנו את אי ההליכה בתלם. אני חושבת שהסירוב שלי מגיע מתוך ההבנה שאם אנחנו רוצים לדבר עם הצד השני, בדרך שהם גם ירצו להקשיב, יש חשיבות לזה שיהיו אנשים שרואים את הצד השני. מהיכרות שלי עם אנשים מעזה, שפגשתי דרך הלימודים, ראיתי שמאוד קל להם להיפתח בפני בגלל הבחירה שלי ובגלל המקום הזה שמחפש דרך אחרת ולא בוחר לפעול דרך המערכת המיליטנטית והכוחנית. אני מאמינה שלכולנו יש זכויות שוות. שכולנו נולדנו למציאות כלשהי שהיא לא הייתה בשליטתנו. ולפיכך, אנחנו צריכים לפעול ליצירת עולם טוב יותר. אין לי מטרה לעודד עוד אנשים לבחור בסרבנות, יש לי מטרה מאוד ברורה של לבקש מאנשים לשאול שאלות.

מה לדעתך המשמעות של לסרב?

בסך הכל נראה שהשינוי שתנועת סרבנים עושה הוא מאוד קטן. אבל בעיני זה שינוי של תפיסה, של אנשים. זה העלאת מודעות. ואני חושבת שאנחנו נמצאים בזמנים שיש סיכוי למהפכות. שיש עכשיו המון המון תנועות חברתיות, שמדברות על המון נושאים וזה הרי מתחבר כי הערכים שאנחנו מדברים עליהם בסירוב שלנו הם זהים מאוד ודומים מאוד לערכים שמדברים עליהם עכשיו במחאה של הקהילה הגאה. זה אותם ערכים של לדבר על שוויון, לדבר על זכויות, של לדבר על היכרות בצד השני. אז אני חושבת שחשוב לזכור ששינוי לוקח זמן, אבל ש… עדיין להעלות את המסר וליצור דיון סביב זה. יש הרבה חשיבות.

איך נודע לך כל הנושא הזה שנקרא אי ציות אזרחי?

בשנתיים האחרונות למדתי פוליטיקה, כחלק מהבגרות הבינלאומית. והתחברתי מאוד לטקסטים של טולסטוי, והנרי טורו, שבעצם פתחו את העולם שלי לאי ציות ולעשייה הלא-אלימה. בעצם, מאוד מאוד התחברתי לקונספט שלהם, שהם מדברים על זה שטבע האדם הוא טוב. ושמה שהופך אותנו לאלימים בצורה שאנחנו אלימים כיום, חלק מהבעיה שהיא המערכת. ובעצם, הסירוב שלי בא מתוך המקום הזה, שאני לא יכולה לתמוך במערכת הזאת. מתוך ההבנה הזאת שצריך לפעול מבחוץ, שאם אנחנו רוצים לעשות שינוי אפקטיבי ושינוי מהיר, להכנס לתוך המערכת ולהבין אותה ורק אז להתחיל לנסות לשנות מבפנים לוקח הרבה הרבה יותר זמן ממה שיש לנו. והשינוי מבחוץ יכול לקרות מהר יותר. ודוגמאות לכך יש את גנדי, ומרטין לותר קינג וכו'.

באיזה אופן את חושבת שהסירוב שלך ישפיע במשהו?

אני לא יודעת להגיד כמה סירובי ישפיע בסקלה הגדולה, אבל אני כבר רואה את השינוי בזה שאנשים שאני מכירה באופן אישי מתחילים לדבר על זה, מתחילים לדבר על הנושאים שעולים דרך הסירוב שלי ובעצם מעבירים את המסר הלאה וזה אולי הדבר החשוב. וגם בגלל שכרגע זה כבר תנועה ולאורך זמן כבר יש סרבנים, חשוב בעיניי שיהיה המשכיות לזה.

זאת אומרת אז לא רק חשוב לך לצאת מהצבא אלא חשוב שזה יהיה אקט פומבי, הצהרתי שיעשה איזושהי תהודה כל שהיא?

חשוב לי שבעצם הסרבנות וההחלטה שלי לסרב כן תעלה שיח. בעולם אידאלי נדון על זה במערכת החינוך, נדון על זה בתוך הקבוצות שלנו של החברים שלנו ובעצם נדבר על העקרונות והרעיונות. אני לא חושבת שכולם צריכים להסכים עם זה, אין פה שום מטרה של אנשים יבואו ויגידו 'כן זה הדרך הנכונה'. יש פה מטרה של להעלות שאלות וזה הדבר שהכי חשוב לי, אני לא באה ואומרת זה האמת, כי אין אמת אחת וזה מאוד מאוד חשוב בעיניי להדגיש את הנקודה הזאת, שסירוב הוא פשוט פנייה והעלאת שאלות בשבילי.

אם הייתה לך אופציה לקבל פטור על בסיס נפשי היית עושה זאת?

אני מאמינה שבכך שאני קמה ומצהירה על סירוב שהוא פוליטי יש איזושהי אמירה אל מול המערכת. אמירה וקריאה לידיעה, פשוט קריאה לשינוי, מה שאי אפשר להשיג עם יוצאים מהמערכת הצבאית בצורה כזו או אחרת.

חלק מהסרבנים מסרבים מטיעונים פציפיסטיים, את רואה את עצמך בתוך האזור הזה?

פציפיזם תמיד היה עניין מסובך בשבילי, כי בטבע שלי אני אוהבת את האדרנלין של אלימות, אני מאוד מאוד נהנית מללכת מכות, זה חלק מהכיף שלי כבן אדם אבל אני לא רואה את זה כאותו דבר, הזכות שלי להגנה עצמית, לדוגמא, היא לא זהה לזכות של מדינה להגן על עצמה והקריטריונים הם משתנים. לפחות בתפיסת עולם שלי יש הבדל מאוד מאוד גדול.

לפי דעתך הצבא לא צריך להתקיים?

אני חושבת שבשלב מסוים הבנתי שהדרך של הצבא בעצם משאירה אותנו באותו מקום ואנחנו חיים במעין מעגל סגור כזה של אחד מהצדדים עושה פעולה והשני מגיב ושני הצדדים פועלים באלימות ובעצם אין התקדמות מזה. אנחנו חיים פה כבר שבעים שנה עם מדינה קיימת ואנחנו עדיין נלחמים כל יום מחדש על ההישרדות שלנו, אז משהו בתפיסה שלנו לא נכון. אבל אני מאמינה שיש צורך בצבא. אי אפשר בבת אחת להעלים את כל המערכת.

מה השפיע על ההחלטה שלך לסרב?

אחד הדברים שהכי השפיעו עלי היה הספר "אישה בורחת מבשורה", של דוד גרוסמן. הוא מדבר על ההתמודדות של אמא עם בשורת המוות של בנה החייל. אבל הוא משקף בתוכו כל כך הרבה דברים מתוך החברה והמציאות הישראלית. הוא גרם אצלי לערעור פנימי של כל התפיסה של צבא, ושל הערכים שעליהם מושתת המדינה. הוא גרם לי לראות את המדינה באור אחר, וגרם לי לרצות לעשות שינוי בתוך המבנה עצמו של החברה הישראלית.

כיצד המשפחה והחברים הגיבו להחלטה שלך לסרב?

ההורים שלי מאוד פעילים ומאוד תומכים. הם כל הזמן דואגים להכיר לי ולחשוף אותי לעוד מידע כדי שאני אוכל להתפתח כבן אדם בתוך התהליך הזה. את התהליך של ההחלטה לסרב עשיתי בפנימייה בגרמניה, אז ההורים שלי לא היו נוכחים ועד שהגעתי הביתה אחרי תקופה ודיברנו על זה, אז כבר היה לי מספיק טיעונים והייתי מספיק מגובשת במקום הזה.

 יש מישהו שכועס עלייך בגלל הסירוב שלך?

חלק מהחברים שלי לא מאוד שמחים עם ההחלטה, הרבה עניין של דאגה לאיך אני אתמודד עם הדברים, איך אני אתמודד בעיקר בגלל שאני בן אדם שזקוק להמון המון חופש, ענייני תזונה כאלה ואחרים. אני טבעונית שלא אוכלת לחם ומתוקים, מה שהולך להיות אתגר בכלא.