דיווח: יום בכלא הצבאי

"למה את כאן?", "סרבתי להתגייס לצה"ל". לא כולן מאוד אוהדות לרעיון, אבל מצאנו מכנים משותפים. כל הבנות כאן שונאות את המדינה והצבא. "אל תעשי שירות לאומי", הן אומרות, "למדינה הזאת שדופקת אותך כל הזמן ואז שולחת אותך לכלא, לא מגיעה דקה מהזמן שלך".

מכתבה של תאיר קמינר, סרבנית פוליטית הכלואה בכלא 6, כפי שנשלח על ידי סבה, פעיל השמאל ראובן קמינר:

​07.02.16
יום ראשון,27 יום בכלא במצטבר.
תא 6, כלא 6, פלוגה 600

אחת וחצי בלילה. המפקדת נעמדת בצוהר התא ומעירה אותי לשמירה. אני לובשת את המדים ועוברת חיפוש גופני מלא כולל גלאי מתכות. אני יוצאת עם שותפה לשמירה של ארבע שעות מול כביש ריק ממכוניות. הזמן עבד לאט וקר לנו מאוד. לפחות פה מותר לדבר, לשיר ולצחוק בחופשיות יחסית.

חמש וחצי בבוקר, נגמרת השמירה. ספירה, שלשות, להצניע שרוכים ולכפתר כפתורים. צריך לשאוג: "כן הפקדת!" ו"בוקר טוב המ"פ!". להסתובב לאחור, נוח, "שתיים, שלוש, סגור!". שוב דום. מבט תמיד לחזית.

שש בבוקר. נכנסות לחדר האוכל בדממה. חובה לאכול גם אם את לא רעבה. אנו עומדות מול שולחן האוכל של הסגל. אסור להסתכל עליו, יש להסתכל לחזית. אסור להשמיע קול כשמזיזות את הכיסא, אסור לדבר ואסור אפילו לחייך. אם את רוצה משהו מצדו השני של השולחן יש להרים יד לעובדת המטבח. מי שמסיימת חובשת כובע, שמה ידיים על הברכיים ורגליים על הקרקע. מי ששמה כובע- לא זזה יותר. הייתי ברורה? כן המפקדת!

• צפו בסיקור של הטלוויזיה החברתית על הפגנת התמיכה בתאיר קמינר ובטניה גולן:

שבע בבוקר. הפסקה. "למה את כאן?", "סרבתי להתגייס לצה"ל". לא כולן מאוד אוהדות לרעיון, אבל מצאנו מכנים משותפים. כל הבנות כאן שונאות את המדינה והצבא. "אל תעשי שירות לאומי", הן אומרות, "למדינה הזאת שדופקת אותך כל הזמן ואז שולחת אותך לכלא, לא מגיעה דקה מהזמן שלך". בתחילה ציפיתי להיות שנואה ומסומנת, אבל דווקא השיחות האלו הן אוויר לנשימה. אחר כן אנחנו מנקות את התא.

8:00 – קריאה. אנחנו יושבות בתא ולא רשאיות לרדת מדיגום. אסור לישון או לשים רגליים על המיטה. מותר לשבת ולראות טלוויזיה. טלוויזיה, הופתעתי לגלות, יש בכל תא בכלא שש. מותר גם לדבר בשקט. אני קוראת ספר.

12:00, ספירה עם הסמלת ותדריך נוסף לקראת חדר אוכל. לאחר מכן בהפסקה ממשיכה השיחה הקודמת – למה אני פה?

לא פשוט בכלא: התאים הלא נוחים, היחס הנוקשה מהמפקדות, הניתוק מהטלפון הסלולארי ומהעולם בכלל. המשמעת, הקור, העייפות, הפחד להיתפס ולהיענש על כל שטות כמו כפתור בפתוח בחולצה, הידיעה שאת נעולה מאחורי סורג ובריח ואת לא יכולה ללכת. כל אלו קשים, אך החוויה הקשה מכל עד כה הייתה דווקא בשיחה עם חברותיי לתא אשר טענו שצריך להרוג את כל הערבים, "לעשות להם שואה". אתם ודאי מדמיינים שיח מתלהם או מריבה מתלהטת, אבל הדברים נאמרו ברוגע ותחת שיקול דעת, מפיהן של בנות שהכרתי כנחמדות וחכמות. ואלי אני תמימה מידי? זו הייתה סיטואציה מפחידה.

עדיין עולות בי צמרמורות. אני חייבת להמשיך להיאבק, כי הבנתי שהמצב חמור משתיארתי. לפעמים קשה לזכור ולהפנים שאני לא כאן כי עשיתי משהו רע, אלא כי בחרתי להיאבק אל מול משהו נוראי. אני חלק מקבוצת אנשים שאכפת להם מהמדינה ומבני אדם. המאבק שלנו ארוך אך אסור לנו לעצור עד שנצליח. אני חלק מהמאבק לסיום הכיבוש. חלק ממאבק למען השלום. למען דמוקרטיה ושוויון. ולכן, אני משוכנעת שאני החיילת הכי מחוייכת בכלא.