בקעת הירדן הינה אחד האזורים בגדה המערבית בהם מדינת ישראל מנסה לדחוק את התושבים הפלסטינים של המקום. היא עושה זאת על ידי הריסת בתים, עקירת עצים, קיום תרגילים צבאיים על אדמות פלסטיוניות, הריסת מחסות לבעלי חיים ועוד. רק לפני שבוע, הרס המנהל האזרחי בכפר עקבה שני בתים והותיר 18 אנשים מחוסרי קורת גג. כמו כן, הרסו באותו היום חמישה מבנים חקלאיים כגון מחסות לתרנגולות וחיות משק נוספות. בתים נוספים נמצאים תחת צווי הריסה.
את ההריסה של כפר אחר בבקעת הירדן, אבו אל עאג'אג', סיקרנו לפני שנה
ביום ראשון (ה-9.8.2015) קיימו מספר פעילים ביקור סולידריות בבקעת הירדן. מדיווחה של צביה שפירא, פעילה במחסום ווטש עולה כי תושבי בקעת הירדן מתקשים להתמודד עם החום הכבד מאחר והמנהל האזרחי אינו מתיר שתילת עצים ליד האוהלים וכי ילדים נפצעים מנפלים שמותיר הצבא בשטח לאחר האימונים.
בית שהרס המנהל האזרחי ב-5.8. מתוך האתר של "סולידריות בקעת הירדן"
שפירא מתארת את הביקור: "הגענו למאהל של "דיר אל מאליח". הדרך למטה משובשת ואנחנו משאירים את הרכב למעלה ויורדים למטה כמה מאות מטרים. החום מעיק נורא. אנחנו פוגשים את הבחור בן ה-20 מוחמד אל פאקיר הוא מספר" ביום רביעי בשעה 4 בבוקר הופיעו 2 בולדוזרים והרבה חיילים בג'יפים והרסו את 6 האוהלים שבהם גרה כל המשפחה (הוא ואשתו ו2 ילדיהם אמו ועוד 3 אחים שלו.) הם גם הרסו את המחסות של הצאן (סך הכל 150 ראש). ראינו את הכבשים והעיזים מתרוצצים לחפש לעצמם קצת צל שאיננו. הכול נראה נורא ואיום. ואני חושבת: האם באמת לאנשים שיושבים בתוך הבולדוזרים אין ניצוץ אנושי? נגד מי הם נאבקים כאן? בנוף הצחיח הזה, למי יש לב להרוס את הבית העלוב של האנשים היחידים בעולם שמסוגלים לחיות בתנאים האלו? אנחנו עולים שפופים לעבר האוטו- העלייה מייגעת מאוד אבל הבושה רבה עוד יותר.
מאדי ומוחמד מספרים לנו על נער אחד שנפצע לפני כשבוע במקום הזה מנפל שהצבא השאיר בשטח. הוא נכווה בכל חלקי גופו ושוכב בתל השומר, אבל בבית החולים לא מוכנים לנתח אותו כי הניתוח עולה 40000 ₪ וישראל מתנערת מאחריותה לפציעתו של הנער למרות שיש עדים (בתוכם מאדי) שמעידים על כך שנפצע מהנפל צבאי. נורא, איך אוכל לעזור לו?
בדרך לכיוון תייאסיר אנחנו רואים עוד שני אתרים בהם התבצע הרס של מבנים של בעלי חיים, אולם האנשים החיים שם אינם בקרבת מקום.
במשך כל הנסיעה יעקב מנור מחשב כמה כסף עליו לגייס (מתרומות) כדי לעזור לאנשים שפגשנו להקים מחדש את האוהלים וסככות הצאן.
אני חושבת: לאדם אחד יש טונות של אנושיות ולאחרים אין אפילו לא ניצוץ אחד קטן.
במחסום תייאסיר עוצר אותנו חייל מילואים כחול עיניים. הוא שואל אותנו לאן אנו נוסעים, אנחנו עונים לו, הוא שואל בעניין אם אנחנו מכירים את הדרך, אנחנו אומרים שכן. נראה שהוא לא ממש מכיר את הסביבה, אבל לא מציק לנו ומאפשר לנו לנסוע הלאה.
הנוף הצמחי בדרך המטפסת לכיוון הכפר עקבה משתנה. האזור כבר אינו צחיח, והגבעות ולאורך הכביש הקרקע מכוסה שיחי אלת המסטיק , עצי חרוב, זית, שקד, הצבע הירוק שובה את הלב. הגענו לכפר עקבה. כפר יפה להפליא. הכול מסודר, נקי, קירות הבתים מקושטים בציורים צבעוניים ומסביב לבתים גינות נוי.תענוג לטייל כאן. במועצה המסודרת והמאובזרת במחשבים רבים פגשנו את סאמי צאדק. הוא המוכתר של הכפר. יושב על כסא גלגלים לאחר שלפני יותר מ-20 שנה נפגע מחייל שירה בו מטווח קצר וטען אחר כך שלא ראה אותו.
סאמי בטוח שהחייל ראה אותו. יש לו גם כדור ליד הלב – אך הוא איש נמרץ שהצליח לגייס אנשים מכל העולם כדי שיתרמו ויסייעו לכפר ולאנשיו. הוא נראה מאוד מרוצה מהישגיו אך לא מבין מדוע המנהל האזרחי שולח את הבולדוזרים להרוס את המבנים בכפר. הוא מודע לכך שכל בתי הכפר הם על שטח C וכמעט לכל בתי הכפר הוצאו צווי הריסה, אבל לא מפסיק לשאול: מדוע הם עושים זאת? הוא אומר: אנחנו אנשים של שלום אף ילד לא זורק פה אבנים, אנשים כאן לא מתנכלים לחיילים – ובכל זאת הם הרסו 5 מבנים של צאן ותרנגולות ו-2 מבנים בשולי הכפר של בני אדם.
הוא מספר שאחרי שהם הרסו את המבנים החיילים עלו על הבולדוזרים צוחקים ואמרו: האמריקאים נתנו לנו את הבולדוזרים האלה כדי שנהרוס את הבתים היפים שבניתם בזכות הכסף שאמריקה נתנה לכם. וזו האמת המרה: מדינות אירופה וארה"ב מצד אחד עוזרות לכפרים הפלשתינים ומצד שני נותנות את הנשק ואת הממון לרכוש נשק שצהל עושה בו שימוש כנגד הפלשתינים."
הוספת תגובה לכתבה