צדדים חיוביים

באחת התקופות הבעייתיות והטעונות ביותר בשנה, היו סימנים מעודדים.

דגלים אחרונים נשארו על המכוניות ועל הבתים מסביב. הדגלים הללו מסמלים מבחינתי את סיומה של אחת התקופות הבעייתיות ביותר בשנה. אני נשארת מחוץ לתחושה של האחדות והקרבה, שמחברת בין רבות ורבים בתקופת ימי הזיכרון.

אל הסיפור שמנסים לספר לנו בתקופה של יום הזיכרון, יום השואה ויום העצמאות, אני לא מתחברת. הקישור בין האובדן והשכול לעצמאות ולחגיגות נעשה מתוך האמונה שלא נוכל להמשיך לחיות כאן בלי להקריב את חייהם של חלק מאתנו. לכך אני מתנגדת. כך, בעיקר ביום הזיכרון וביום העצמאות, כאשר השייכות והביחד מורגשים באוויר, הכלי המרכזי שנשאר לי הוא ציניות.

ובכל זאת, השנה, מספר אירועים אפשרו לי להרגיש חלק.

בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התקיים טקס לזכר קורבנות הקהילה הגאה שנרצחו, עונו ונשלחו למחנות הריכוז. סעיף 175 בספר העונשין של הרייך אסר על הומוסקסואליות. הומוסקסואלים היו צריכים לענוד את הטלאי המשולש הורוד על בגדיהם. לסביות הוגדרו כא-סוציאליות וסומנו במשולש שחור.

המוני בני ובנות אדם נרצחו במכונת המוות הנאצית, שהייתה ככל הנראה המשומנת והמאורגנת ביותר בהיסטוריה. בני אדם רצחו אחרים רק בגלל מי שהם היו, המקום והזהות שאליה נולדו, ביניהם בנות ובני הקהילה הגאה.

ציון הרצח של בני ובנות הקהילה הגאה, שפעמים רבות מושמט, מדגיש את הפן האנושי של זיכרון השואה. הוא מאפשר לזכור את כל מי שאפשר. מי שלא התאים לתבנית המעוותת של הנאצים, נרצח. ולכן, הייתי רוצה לזכור את כולם, ללא קשר לתבניות.

השיר "תפילת האמהות" היה רגע יוצא דופן עבורי, גם בתוך טקס יום הזיכרון הישראלי פלסטיני (שהתקיים בערב יום הזיכרון). דנה ברגר, סיהראב אבו לסאן ושילה פרבר עלו לבמה יחד עם מקהלת ראנא המורכבת מנשים יהודיות, נוצריות ומוסלמיות לשיר את השיר שתרגמה צרויה להב. אני נוכחת בטקס הזה כבר שנים, אני רואה את השינוי בעיניים שלי, בכל שנה מגיעים אליו יותר ויותר אנשים. עם זאת, הפחד שהמציאות לא משתפרת הוא קשה וחזק. ואז, על הבמה עומדות קבוצה של נשים ושרה, "חמה ומתעקשת להישמע, תפילת האימהות".

זה מסר מאוד פשוט ומאוד חזק. כל עוד קיימות אמהות, השינוי חייב להגיע. גם בתוך מציאות שבה האלימות הפכה לשגרה, תפילת האמהות מתעקשת להישמע.

קולן של האמהות הוא לא היחיד שהיה לי חשוב כל כך לשמוע. בתוך טקס המשואות המלא הוד והדר, חגיגה של פטריוטיות צבאית שהופכת אותי לזרה, מילותיה של רותם אלישע היו מדהימות. הן בלטו בכנותן ובאמת שבתוכן שנאמרה באופן מלא, בלי טיוחים, על הבמה הרשמית ביותר במדינה. ואלה היו המילים שלה:

"אני, רותם אלישע, בת סיגלית וויקטור, מדליקה משואה זו לכבודן של נשים חזקות, אמיצות ומעוררות השראה. לכבוד הלוחמות והלוחמים למען שוויון הזדמנויות בין נשים לגברים. לכבוד אחיי ואחיותיי שהותקפו מינית כמוני, אין לנו במה להתבייש, זו לא אשמתנו. לכבוד האומץ להיחשף למען אלה העומדים בצל. לכבוד הצעירות והצעירים שלא מפחדים למחות, להילחם ולתקן. לכבוד האמונה שיכול להיות טוב יותר. לכבוד האומץ לשנות. ולתפארת מדינת ישראל. "

יום העצמאות שלי היה, השנה, היום בו צעירה אחת עמדה על אחת הבמות המצולמות והנצפות ביותר בישראל ונתנה ביטויי למילים שהיו חייבות להישמע: "זו לא אשמתנו". ההבנה שהקורבן הוא אף פעם לא האשם, שלכולנו מגיע לחיות בביטחון, היא מה שבסופו של דבר יביא את החופש, או במילים אחרות, את העצמאות. כשרותם אלישע אמרה את המילים האלו על הבמה הזו, היא לא שינתה את הבסיס הבעייתי שבה, אבל היא הפכה אותה לקצת יותר נקייה.

כשרותם דיברה על תיקון ושינוי, הרגשתי שהיא התכוונה למשהו עמוק ומהותי, לשינויי שאני רוצה להיות חלק ממנו. אלה לא היו סתם מילים יפות. יום העצמאות שלי היה השנה נקודת ציון בדרך לעצמאות מלאה לנשים, במציאות נטולת אלימות כלפיהן.

ואולי, מתוך החתירה ליצירת מציאות חופשיה ונטולת אלימות מגדרית, נוכל לדבר גם על המאבק נגד אלימות גזענית.