מי ירה בראשו של עבד אל-פתאח א-שריף? מי לחץ על ההדק? האם היה זה אדם אחד, או שהיו אלה כולנו?
אנחנו כחברה פוסעים על חבל דק, שואלים את עצמנו האם החייל הוא אחד מאתנו או האחר. מי הוא הנער במדים שדרך את הנשק וירה בפלסטיני שדקר ושכב על הרצפה פצוע?
ניתן לדבר על החברה ששלחה אותו להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, על מי שנתן לו ולכל חבריו נשק ולימד אותם לירות. על מערכת שסידרה את המציאות בחברון כמו סצנה מסרט מלחמה, העמידה את החיילים מסביב, ורק יריית הסיום הייתה חסרה. אפשר לנמק ולדבר על מציאות בלתי אפשרית של כיבוש שמובילה בני אדם לעשות מעשים בלתי אנושיים, על כך שעם שכובש עם אחר, שמפעיל שליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית, לא יכול להיות מוסרי.
מצד אחר, ניתן גם לדבר על כוחו של הפרט, על חופש הבחירה. על האפשרות הפשוטה של האדם שעמד שם – לא לירות. הרי המאבק על חופש וזכויות נובע מהאמונה הראשונית שהאדם בבסיסו טוב. ויש לו אחריות, במקרה הזה פשוטה- לא לירות באדם ששוכב פצוע על הקרקע.
ועל החבל הזה, דק כחוט השערה, אנחנו כחברה פוסעים, עם החציצה הדקה הזו שבין האחריות האישית לאחריות המערכתית.
הרי בחברה הישראלית, הצבא הוא אנחנו, צה"ל הוא צבא העם. ואנחנו רוצים להגן על הפנים שלנו, על הפנים היפות והמוסריות של הצבא. אנחנו רוצים לדחוק את מי שירה הצידה ולומר, אלה לא אנחנו! אותנו אי אפשר לתפוס יורים באדם פצוע שלא נראה כי יכול להזיק עוד לאיש. אנחנו משתוקקים לומר כי זהו תפוח רקוב שכלל לא מייצג אותנו. האחריות היא שלו, לא שלנו.
אבל החייל הזה הוא – הוא הפנים שלנו. הוא לובש את המדים שלנו, כי הרי הצבא הוא העם. הוא ניצב שם כדי להגן עלינו. לא נוכל להתנתק ממנו. ולכן, הגנה עליו היא הגנה על עצמנו. ההמונים שזועמים על מעצרו של החייל ועל החקירה נגדו, שמצהירים כי המדינה נטשה אותו, צועקים בעצם כי המדינה נטשה אותם. דמותו של הנער במדים, שנשלח אל שדה הקרב, היא דמותם שלהם ולכן על כבודם ומוסריותם הם מגנים. ולכן על פי קו מחשבה זה, האחריות על ההרג היא של כולנו.
הפנים האמתיות של צה"ל, האלימות הממוסדת של המדינה, נחשפות בהמוני רגעים. במקרה של הירי בחברון, הן פשוט נחשפו מול מצלמה. במשך כמה ימים יכולנו לצפות בעצמנו בכל ערוצי הטלוויזיה בדמות של חייל אחד שמנתץ את קו התפר שבין הפנים היפות של צה"ל, לבין חזותו האמתית, דורך את הנשק ויורה.
הוספת תגובה לכתבה