יום שני   03-08-2020
דעה על סדר היום |

כשהם באו לקחת אותי

חברה נכתב על ידי

אתמול הם באו. אתמול הם באו ושרפו ואני ישבתי בעיניים דומעות מול כותרות החדשות.
אתמול הם באו בשבילי. אתמול היו אלה משרדי בצלם, לפני שנה היה זה בית הספר הדו לשוני ומחר זה יהיה המשרד בו אני עובדת או הבית שלי. בקיץ דקרו את שירה בנקי ואז שרפו את משפחת דוואבשה ולפני כמה שבועות בנס לא נדקר שום פעיל שמאל בהפגנה בתל אביב. אני כותבת עכשיו כי אני יודעת שהם עוד יבואו גם אליי ואז כבר לא ישאר מי שידבר בשבילי, אז אני מדברת.

התעוררתי לבוקר קשה, מן בוקר כבד שכזה, עם מועקה שממש יושבת על הלב. המועקה הפכה מהר מאוד לכעס.
אני לא יודעת מה גרם לשריפה אתמול במשרדי בצלם, זה גם לא משנה. משהו בי נשרף בלהבות השנאה הכל כך עמוקה שמקיפה אותי. המשרדים הוצתו, גם אם לא פיזית אז לפחות רעיונית. מספיק לראות את התגובות הבלתי נגמרות, שחוגגות את השריפה ומתמרמרות על שלא היו נפגעים בנפש.

לשריפה הזאת היו נפגעים, נפגעים רבים, משהו במוסריות של החברה שלנו נשרף עם הלהבות האלה. מי ששמח היום על מבנה של ארגון זכויות אדם שנשרף, מי ששמח לסמן ארגונים, מי שמאחל לנפגעים בנפש, מי שמעודד מוות, יבצע אותו- במוקדם או במאוחר.
רצח פוליטי? אני יודעת שהוא כאן והסכין או האקדח קרובים אליי מתמיד. רק יום לפני השריפה העלו ב"אם תרצו" תמונה שלא הייתה מביישת משטרים חשוכים מהמאה הקודמת, מצד שני הם תנועה שלא הייתה מביישת משטרים שכאלה, אבל לצערי היא גם לא ממש מביישת את החברה הישראלית.

12523007_1004049126319387_723063159952893389_n

מתוך דף הפייסבוק של תנועת "אם תרצו".

אני חושבת שמה שהכי כואב לי ומה שהכי מכעיס אותי בסופו של דבר הוא העובדה שאני צריכה לפחד. לפחד ולחשוש, חשש אמיתי וממשי לשלומי ולשלום חבריי וחברותיי. אני כועסת אני מפחדת והם, הם הרי לא מתנצלים. אני כועסת שכספי המיסים שלי ממנים אותם, ועוד יותר אני כועסת שאותם כספים ממנים גם את חבורת המסיתים שיושבים שם בכנסת ישראל ושותקים במקרה הטוב ולמלבים את האש במקרה הרע. אני בעיקר כועסת ואת הלהבות שבוערות בי אין מי שיכבה.

  כתבות ווידאו שחבל לפספס