את התסריט הזה ניתן היה לדעת מראש.
בתחילת סבב האלימות, אפילו עוד לפני שניתן שם למבצע, היו הפגנות נגד המתקפה הצבאית. כמו בסבבים הקודמים, בהפגנות אלו עמדו עשרות אנשים בלבד. עבור רוב הציבור וגם לצערנו עבור רוב אנשי התקשורת, אלו היו "קולות הזויים". כל כך הזויים, שגם הימין הקיצוני לא ספר אותם ולא הפגין נגדם.
מתוך עמוד הפייסבוק של הטלוויזיה החברתית – הפגנה ראשונה בת"א נגד המתקפה הצבאית, 9 ביולי 2014
אחר כך, כשהתחיל לזרום המידע על האובדן בשני הצדדים – הישראלי והפלסטיני ובמיוחד בצד הפלסטיני, יצאו עוד ועוד אנשים להפגין ולמחות. מולם התייצבו מפגיני נגד עם דגלי ישראל, דגל שבמצבים כאלו נועד להסתיר את מעטה הגזענות וההסתה של מי שנושאים אותו.
והתקשורת, תמיד, ממשיכה למסגר את קולות המפגינים נגד המתקפה הצבאית כקולות לא אחראים, הזויים, מיעוט שבמיעוט. קול שלא ראוי כלל לסקר אותו, אלא אם כן ניתן ליחס לסיקור אלמנט של אלימות, שיביא "עניין" לכתבה.
בכל סבב כזה, יש את סיפור הסרבנות ואת ההילה סביבו ואת ביקורי התמיכה מול כלא 6, שמספקים למשתתפים רגע של נחת.
ואז בסוף המלחמה, אבל תמיד בסוף, אחרי שמספר ההרוגים מגיע למספר סופי, מגיעה ההפגנה "הגדולה". זו שהמשטרה מאשרת, שהתקשורת מסקרת, שלכבודה סוגרים רחובות במרכז ת"א ושמתאחדים בה מפלגות האופוזיציה (בד"כ). בהפגנה זו ינאמו ויצוטטו אחר כך בערוצי התקשורת הנפוצים, אישי רוח וציבור – בדרך כלל סופרים שלא התבטאו פומבית ביום הראשון של המלחמה (או שאולי לא ניתנו להתבטאויותיהם במה ראויה, כמו זו של כיכר רבין). בהפגנות אלו יש תמיד אמנים – בדרך כלל אחינועם ניני ומירה עוואד…
התסריט הזה הוא קבוע ואם לא נלך ונפשפש רחוק בהיסטוריה של המחאה נגד המלחמה, נראה שכך היה לפחות במלחמת לבנון השנייה, ובכל אחד מהמבצעים בעזה, כגון: "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן".
אז אולי בסבב הבא, כדאי יהיה להתחיל ישר באותה ההפגנה הגדולה והמסוקרת?
לינק למאמר שמרכז את אירועי המחאה במהלך "צוק איתן".
