זה שראש המוסד סבור כי הסכסוך עם הפלסטינים ולא הגרעין האיראני מאיים על הביטחון שלנו לא הפתיע אותי. הפתיע אותי הפורום בו נאמרו הדברים, שאותם הביא ברק רביד לידיעת קוראי הארץ בלבד. תמיר פרדו מתרועע בחוגי בית, הפעם ברמת השרון, עם אנשי עסקים מן הצמרת הכלכלית בישראל. להם מגיע לדעת מהם האיומים האמיתיים על הביזנס. ואולי פרדו הוא זה שמחפש אוזן קשבת, כי רוה"מ למשל, לא מתנהג כאילו הקשיב להערכותיו ואפשר להניח ששמע אותן.
אין ספק שלידיעה זו יש חשיבות עבור כולנו, ובכל זאת אף ערוץ תקשורת לא בחר להתייחס לידיעה. כל עוד אפשר להתעלם מהבעיה, כך נוח יותר לכל מי שנמצא בעמדת כוח, וזה כולל את נתניהו וגם את כלי התקשורת המרכזיים הנתונים לחסדי אותן ידיים של בעלי הכוח, שמתרועעים עם ראש השב"כ בזמנם הפנוי כדי לשמור על כוחם.
מהערוץ הראשון ורשות השידור בכלל אי אפשר לצפות היום לשום דבר ציבורי. על שולחנה של ועדת אלהרר תעובד עד סוף השבוע לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק השידור הציבורי, שלפיה רשות השידור הנוכחית תיסגר ויוקם במקומה תאגיד שידור ציבורי חדש. קרן נויבך הזכירה השבוע מעל דפי דה-מרקר מה שוועדת לנדס התעלמה ממנו, והוא המוטיבציה של מנכ"ל הרשות העתידי: "הוא חייב להיות האיש שיעודד את עיתונאי השידור הציבורי לחשוף את הטעון תיקון, לשאול שאלות ביקורתיות, לעורר את הציבור לחשיבה ביקורתית ולשאול שאלות בעצמו. המנכ"ל או המנכ"לית של רשות השידור החדשה חייבים להיות בעלי ניסיון עיתונאי כי רק כך תפעם גם בהם המוטיווציה האינסופית לנסות להבין כל הזמן מה מסתירים מאתנו ומה לא רוצים שנדע".
לא קל לבחון מוטיבציה, אבל אם לא רוצים את אותה הגברת בשינוי אדרת, כדאי לחברי ועדת אלהרר להתרומם מעל סעיפי הסעיפים של המהלך המורכב, ולהסתכל שוב במסמך המונח על שולחנם שנכתב ע"י ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר ופרופ' מרדכי קרמיניצר, סגן הנשיא למחקר של המכון, המדברים בין היתר על "רשות לתוכן ציבורי" במקום רשות שידור ציבורית- הגדרה שמטשטשת את ייעודה. המסמך המרשים מזכיר את מטרות הרשות המחודשת, שלהן אין ביטוי אמיתי בהצעת החוק החדשה, כמו למשל קידום שיח דמוקרטי, הנעה לפעולה אזרחית, פיתוח פלטפורמות חינמיות, זמינות, דמוקרטיות וחופשיות מצנזורה שלטונית ועסקית המעודדות ומאפשרות היווצרות של "כיכר עיר" דיגיטלית, וכלים אחרים לקידום מעורבות אזרחית והבעת דעה (לחוות הדעת המלאה) שדומים מאוד מאוד לא רק ל"אני מאמין" שלנו בטלוויזיה החברתית, אלא גם ליישום ל הרעיונות הלכה למעשה.
וה"אני מאמין" שלנו מבקש לקרוא לילד בשמו ובמקום לדבר על הסכסוך שצריך לפתור, לדבר על אקט לסיום הכיבוש, וגם לעשות משהו בעניין כי זה האיום האמיתי על בטחוננו ועל קיומנו כחברה בה נרצה לגדל את ילדינו. השבוע ראינו מה קורה לנו בגלל הכיבוש- אנחנו נרצחים והופכים לרוצחים, הורסים בתים וחיים של אחרים ובו בזמן גם את שלנו.
הוספת תגובה לכתבה