רק היה חסר שכוחות המליציה של טל גלבוע ייקחו אחריות על פשע הנקמה (אם לא מדובר בפשע פלילי) של רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר משועפט, כדי להצית עוד התלקחות, רביעית נוספת, בבירה אתמול. עשרות ממנגלים ביער ירושלים היו משליכים לעבר כוחות המשטרה שישליקי פרגיות כמטעני צינור ובקבוקי תבעירה בדמות בקבוקי בירה מכבי. לא, באמת. משהו התטרלל בעלאק "היי- טק ניישן"- רק אותרה הגופה וסיירת הווטצאפ- שמועתי כבר פרגנה כיווני חקירה וודאיים. קריאות הקרב הפונדמנטליסטיות של 'עין תחת עין ושן תחת שן', זלגו מכמה פסוקים ארכאיים במקרא ישר אל הרשתות החברתיות ומשם קצרה הדרך אל המציאות.
מבלי שהרגשנו (השמאל הרגיש כמובן, אבל קיבל על זה בראש כי כרך את הכל בכיבוש) עמודי הפייסבוק של עשרות אלפי מעריצי הכוח ופטישיזם של הנשק, שמאחוריהם עומדים לא מעט אזרחים רזים עם משקפיים שהדם בוער בהם להתרגשויות לצד הפייטרים הקרביים ונערי הגבעות מקשישים שנהיו לרבנים סיקריקים או שומרונים- מצעד המסיכות הוירטואליות קם על יוצרו, מדינת ישראל עוד לא התעוררה מן השבעה על שלושת הנערים שנרצחו, והנה נמצאה גופה. ועליה סימנים של חברה שסועה.
ההפגנות בשועפט, אתמול
אתמול צילמנו ברחוב איברהים חפיז- צומת ג'ולני, את התפרעויות צעירי שועפט שמחו על הרצח. כולם מקדימים היום את חברות החדשות הטלוויזיוניות שרגליהן כבולות במיני צווי פרסום פוליטיים (זה ממש לא תמיד קשור לצרכי המודיעין של הליכי החקירה), לא רק הטוקבקיסטים ברשתות החברתיות, גם חכמת המפגינים הקדימה את משה נוסבאום, ומהבוקר, שוב חזרו צעירי הכפר וכילו את זעמם על תחנותיה למודות הקרבות של הרכבת הקלה, שכל חטאה במהלך שנותיה הקצרות, היה לחבר את העיר שחוברה יחדיו בתפר מדמם, ונקרעה שוב בגדר ההפרדה, הנמצאת מרחק כמה עשרות מטרים משם. ספגנו מעט גז מדמיע ומציאות א-לה-בלפסט, והמשכנו להפגנת השמאל ו"תג מאיר" בכיכר החתולות. קרוב ל- 2000 מפגינים התגודדו בהרכב המוכר של תנועות הנוער השמאליות- כחולות, פנסיונרים של המערך ומספר לא מבוטל של צעירים חופשיים (מי מהם שעוד נותרו בירושלים, ואש הקנאות של סינדרום ירושלים המקולל לא כילתה בו). שם הושלכו עלינו מטעני צינור של קלישאות ה"ביחד", ה"שלום", ו"לא לנקמה". רק בעברית, רק ליהודים. אולי זה לא יהיה פופולארי להגיד- ההפגנות בשועפט אמנם אלימות הרבה יותר, אבל מותירות רושם אותנטי יותר. הירצחו של מוחמד הוא רק הסטרטר, שהפעיל שוב את אותה תחושת קיפוח ומיאוס כלפי הכיבוש הציוני. זה לא רק אבו חדיר המנוח- זה שרותי החינוך הלקוי, שרותים עירוניים כרווחה ופנאי, תשתיות הכבישים המיושנות (חוץ מכמובן רחוב חפיז שנסלל מחדש לרכבת הקלה ואולי כאן מקור השנאה כלפי תחנותיה האומללות). דווקא ירושלים, שגדר הפרדה פוליטית מבטון קשוח חוצה בליבה, זועקת את מחאתה, והמדיניות הביטחונית מלמדת עליה רק קטגוריה של דיכוי, משך שנים, ומעולם לא טרחה לפרק את המוטיבציה שלה. הכתבה תשודר בימים הקרובים.
מרחק כמה ק"מ ספורים משועפט הבוערת- פלנטה אחרת, ירושלים של "האח הגדול", שם בניסוי החברתי של קשת, בבית המבודד מרעשי רקע אקטואליים הדיירים אינם יודעים דבר על המתרחש, לא מימין ולא משמאל, נשאר רק להמתין מתי מטען החבלה שהנחיתו להם שם בדמותו הסבאית (כן, לדידו יש מילה כזאת) של המנחם בן, תשחרר נצרה ותמוטט את סרט הלה- לה- ביג- בראדר- לנד בפרצוף.
