קיווינו, התפללנו, חיפשנו. עד שמצאנו. והאכזבה קשה. מה עכשיו? עכשיו שבעה. זמן התכנסות, זמן של שקט, זמן לעכל את מה שקרה לפני שתתחיל שגרה חדשה, בלעדיהם. התפילה איחדה לבבות. כמו שהתפילה מהווה אקט אנושי שהוא מעבר לצווי כזה או אחר של דת כזו או אחרת, כך יכול להיות גם האבל. עלינו להרשות לעצמנו להתאבל. על שלושה נערים שאינם, ומי שמצליח באמת להתעלות ירגיש גם אבל על עשרה מן הצד השני ששילמו בחייהם על מבצע "שובו אחים". זה קשה. קל יותר לעשות שריר, לנפח את החזה, לעשות פוזה של חזקים למרות מה שקרה. לא לאבד שליטה. לא לשתוק. להוציא את הכעס עליהם באמצעות הנוער שלנו.
האם זה מה שיעודד אותנו וירים את ראשנו? אולי יש דרך אפקטיבית וטובה יותר להרים ראש? אולי אם נצא מהפוזה שלנו לשבוע נרגיש שהחוזק והשליטה אותה אנו מפמפמים לעצמנו הם אשליה שהגיע הזמן לוותר עליה ועל המנגנונים שמשרתים אותה. כולנו, סליחה, כמעט כולנו, רוצים שתהיה פה מציאות אחרת. יש המון חילוקי דעות על הדרך, אבל אין הרבה שיחלקו בקול רם על חיים בשלום כיעד. 7 ימים זה זמן טוב לחשוב ככה וגם אחרת. לרדת מהאוטומט של תגובה, לתת לחיילים לנוח ולצאת מהאבל הזה חזקים יותר, בטוחים יותר בדרך שנמצא רק אם נרשה לעצמנו להעביר לניוטרל.
מתוך פוסט של יוסי קורן:
"טוני בלייר שהיה ראש ממשלת בריטניה בעת ההיא אמר משפט פשוט. אף אחד לא יסיט אותנו מדרכנו להגיע להסדר. ואכן הסדר הושג. וצפון אירלנד היום היא מדינה משגשגת. הפרוטסטנטים והקתולים אולי לא אוהבים האחד את השני אבל חיים לא רע זה לצד זה. למה שטוני בלייר עשה קוראים מנהיגות. בימים קשים אלה, כדאי לזכור את האירוע הזה ואיך מנהיגות אמורה להגיב. רמז למתקשים. מנהיגות לא אמורה לרצות את הרחוב. מנהיגות אמורה להוביל מדינה לעתיד טוב יותר."