בונוס לגיטימי או תאוות בצע?

עם היד על הלב, זה לא פשוט להתמצא בעיתונות הפיננסית. קל מאוד להיאבד בין ידיעה על חלוקת אחזקות בחברת ביטוח לבין ניתוח פרשנות על המדיניות המוניטארית החדשה של הנגידה אבל השבוע גם מי שהוא גם הדיוט גמור בנושאים כלכליים לא היה יכול לפתוח את 'כלכליסט' או 'דה מרקר' בלי להתפלץ. כמה ידיעות הודיעו בגאון שהחוצפה ותאוות הבצע של מנהלים בכירים בישראל שברו שוב שיאים חדשים.
בענף הבנקאות למשל התברר שד"ר יוסי בכר, יו"ר בנק דיסקונט 'יסתפק' במענק של 1.5 מיליון שקל במקום 2.16 מיליון שקלים, שהוא ביקש במקור. מדובר בתוספת שכר חד פעמית על מה בעצם? בנק דיסקונט – בלי להיכנס למושגים מקצועיים – רשם השנה הפסדים בכל קטגוריה אפשרית, אז למה מגיע לו המענק הזה בכלל?!
יש שיגידו שאנחנו רגילים לנורמות בזויות שכאלה בענף הבנקאות אבל זה ממש לא נעצר שם. הנה, גם בענף הקמעונות נדמה שנפרצו גבולות הטעם הטוב. ובאמת צריך להוריד את הכובע בפני איריס בראל, מנכ"לית רשת סטימצקי שעומדת לפני הקפאת הליכים, ושרגע לפני שהספינה טובעת דאגה לקבל בונוס בגובה 5 משכורות חודשיות ובמספרים – 650 אלף שקל!!

העניין הוא שגם במושגים של שוק קפיטליסטי מדובר באבסורד שהרי בונוס מעצם הגדרתו ניתן למנהל על בסיס הישגים יוצאים מין הכלל של החברה שהוא מוביל. המקרה של בכר ובעיקר של בראל זהה למצב שבו קברניט הספינה הטובעת טיטניק יבוא ויבקש בונוס על העבודה שלו כי עד שהספינה התנגשה בקרחון, המסע ליבשת החדשה היה ממש מוצלח.
החוצפה, האופורטוניזם והחמדנות חסרי הגבולות לא נעצרים פה ומחלחלים גם לשכבות התחתונות של הניהול במגזר הציבורי. קחו לדוגמא את עובדי הטאבו שיקבלו מענק חד־פעמי של 30 אלף שקל עבור הפעלת מערכת מחשוב חדשה, פשוט מגוחך.
כל הידיעות פה הן הזויות ועדיין הן עוברות בלי שאף אחד מאיתנו ישמיע קול מחאה. מה קורה לנו? למה אנחנו נרדמים בשמירה? אני – שהלמ"ס מחשיב אותי בתור מעמד הביניים – שוברת החודש חסכונות כדי לשלוח את הילדים לקייטנה, על חופשת קיץ מפנקת בחו"ל אין בכלל על מה לדבר ואני מרגישה שהאנשים שמוזכרים פה ממש צוחקים לי ולשכמותי בפנים.
אני מבינה שאנחנו חיים במדינה לא פשוטה בכל מה שקשור לסדר היום המדיני והביטחוני שלה – נערים נחטפים, בפריפריה נחשפות שערוריות מין קשות אבל גם כלכלה היא עניין קריטי. לא ייתכן שפשוט נשב ונשתוק לאור המחדלים האלה. צריך שניים כדי לרקוד את הריקוד תאב הבצע שמתרחש כרגע בישראל על מגרש הכלכלי – קבוצה אחת שחוגגת על הכספים שלנו וקבוצה שנייה – אנחנו, שנותנים להם להוביל ושותקים, פשוט שותקים. עצוב לי מאוד להיות בקבוצה השנייה – שנדפקת ושותקת ללא תוחלת.