מיי וושינג. הכל כבר הכנתי לקראת מוצ"ש- קניתי פיצוחים ומאנצ'יז, חברתי את המסך לסראונד, עשיתי שיחת מוטיבציה ל"עידן +" שיצטרך לבלות הרבה הסופ"ש על צ'אנל 1, עברתי שוב על רשימת המוזמנים לצפייה החגיגית והתקדשתי לכבוד שבת האירוויזיון המקודשת לכל אוחץ' באשר היא אוחץ' על הגלובוס הוורוד. אבל ה"מיי וושינג" לא צלח וישראל לא העפילה לגמר. מה שכתבתי כאן לפני חודש, כלל משאלת לב שהוחמצה: "אולי נזכה לפחות להעפיל אל הגמר אם רק משמרות ה- BDS לא יצליחו גם הפעם להחזיר את מיי שלנו לנתב"ג, לא אין לתאר- עומדת בוכייה, כתפיית הרשת שמוטה, האיפור השחור משרטט על לחייה את הקו הירוק, נענשת על זהותה למרות כישרונה" ("אותו הלב- עולם אחר", 7.3.14).
מחירי סוף העונה. "מחירי סוף העונה/ התחנה האחרונה/ התחנה שלא עונה/ לי ול-מה שמה/ מחירי סוף העונה/ סוף עונת האהבה" ("סוף עונת התפוזים"). מאיר אריאל זצ"ל לא חשב על 'תג מחיר' כשכתב את השיר ב- 75', אבל הנשמה היהודית שלו מצאה את הלאומי גם ברומנטי, מה לא נכתב השבוע על התופעה, פרופ' זאב שטרנהל בערוץ הכנסת מזכיר שזהו רק הסימפטום של תרבות המחשבה הגוש אמונית- מועצת יש"ע (שטורחת להכריז על כל גבעה השבוע- 'מוקצים!') והלובי החזק שלה בשלטון, שהביאה את מאות אלפי תושבי ההתנחלויות המרוחקות ואלה שבגושים, להאמין שהם מעל המדינה, ובכל אופן, חוקי המדינה אינם חלים עליהם (חייהם והתיישבותם מוכיחים זאת). הפרשת המורסה המוגלתית של פרדיגמת ה'אני ואפסי עוד', אחזה באמוק בכל שדרות הציונות והביאה לשקיעתה המוסרית. אטילה שומפלבי הציע- 'אנחנו חווים צמיחה כלכלית ושקיעה מוסרית'. מחירי סוף העונה.
לאחרונה יש גל חדש נוסף של תג מחיר, הפעם על הטלוויזיה החברתית. נדמה כי הימין הישראלי, למרות שהוא אוחז במדינה כבר עשור, עדיין לא מרגיש שניתן לו הביטוי הראוי. זה התחיל מה'חשיפה' של עקביא ביגמן ל'מידה', על מעורבותה לכאורה של הטלוויזיה החברתית בהפקת סרטון פרובוקטיבי על השואה, מיד געשו אמות הסיפין בשולי הימין המתנחלי אך בשל אי דיוקים נאלץ לפרסם הסתייגות מדבריו. אני כבר לא מדבר על מה שנעשה בשיח הטוקבקיסטי בעמוד הפייסבוק של הטלוויזיה החברתית, שמרוב זה שאני לא יודע איפה להציב כבר את הקו האדום לתגובות פוגעניות (הסתה לרצח? שריפה? אונס? או סתם גזענות?) שהנורמות של פייסבוק לא סובלות, רובן המוחלט של התגובות עוד נותר, אתם יכולים להתרשם. והיום, יום שישי, מפרסם במוסף היומן של "מקור ראשון" העיתונאי אלישיב רייכנר את הרשמים המלומדים שלו מעיון בניוזלטר שאנחנו מפיצים לקהל, ובו, לטענתו, "ציפיתי לראות כתבות על הפערים החברתיים בישראל ערב יום העצמאות או על עשייה חברתית חשובה. במקום זה קיבלתי נכבה" ו- "הטלוויזיה החברתית מפיקה כתבות בנושאי "מדינה, חברה, סביבה ותרבות" אבל בפועל רוב מוחלט של הכתבות עוסקות רק בנושא המדיני ובזכויות הפלסטינים על הארץ, ואני תוהה מהיכן החוצפה לקרוא לטלוויזיה הזאת "טלוויזיה חברתית"? השמאל הקיצוני תפס בעלות על המושג "סדר יום חברתי", יצק בו תכנים מדיניים רדיקאליים, ועוד אין לו שום בושה לטעון כלפי הימין הישראלי שהוא אינו עוסק בנושאים חברתיים". אם היה טורח לסקור את תכני הטלוויזיה החברתית, לא בשבוע בו באופן טבעי, בגלל אופי האירועים, רוב התוכן מדיני, היה וודאי מוצא דווקא שישנה אינפלציה של תכנים חברתיים (כ- 60%) ומיעוט מדיניים. האם יש לצפות להסתייגות גם במקרה זה?
אקורד סיום. דחייתה של J Street מה'בית היהודי' של וועידת הנשיאים באמריקה, היא מסמני המהפכה הראשונים של חילונה של דת הציונות. בימים הקרובים נעלה כתבה העוסקת ב'מנהלת לזהות יהודית', הבייבי של השר בנט והבית היהודי, שנראית כרגע יותר כמו הזרוע החינוכית של ישיבות הציונות הדתית בלב יישובים חילוניים. האם המשרד לשרותי דת מכריז על מלחמת דת? שבת שלום.
תג מחיר על הטלוויזיה החברתית?
הוספת תגובה לכתבה