חזרתי מהבקו"ם לקול צפירת יום השואה. בתי הגדולה התגייסה הבוקר. בעצמה ארזה תרמיל, לא רצתה עזרה. הראתה תעודות. למשמע שמה עלתה על האוטובוס ונסעה. דמעה של בלבול והתרגשות שהתחברה לדמעה שהזלתי רק לפני כמה שעות כשצפיתי ברשימת שינדלר. יחי ההבדל, אבל אסור להשוות.
בתי הקטנה הקריאה אמש בטקס קטע מיומנה של ליוויה שהיתה בת 13. גם היא התאמנה לבד על קטע הקריאה, לא רצתה עזרה. בדיוק בתורה עלתה לבמה וקראה. ודמעה של התרגשות התערבבה בדמעת כאב עמום למשמע אזכור שמו של סבי בהמשך אותו הטקס, יעקב פלר, אותו לא זכיתי להכיר.
הכנסייה הצילה את אבי בפולין. גם כאן הנוצרים הם ערבים סוג א. ויש ערבים סוג ב' וג' ויהודים ערבים שגם הם מסוג קצת אחר של יהודים – אבל אסור להשוות. גם פלשתינים יש. לא כולם מוסלמים. יש חיים מאחורי גדרות, וחיילים עוצרים ילדים ו… לא. אסור להשוות.
אנשים בלי ארץ, ואנשים בלי בית, ואנשים שהיתה להם ארץ והיה להם בית- שם, וכאן, וכבר אין. יש מי שנהרס לו שם, ויש מי שהורסים לו כאן. אנשים עם זהות מעורבבת מנסים להגדיר את עצמם בגבולות לא חוקיים של מדינת חוק היהודים. שמספקת מספר. מספר לזהות, מספר לחולות, מספר לטירונות ועוד מספרים ושמות וניסיונות להגדיר היכן עובר הגבול בין אדם לאדם. ניסיון להצדיק את מה שקרה לנו שם וגם כאן. להצדיק במקום להבין. מי שמבין משנה, בלי צורך להשוות.
