ימי פסח הקרבים מציפים בי זיכרונות מבית אימא. אי שם במחצית המאה הקודמת נהגתי להתלוות לאימי אל עיר המחוז, הסמוכה לפרבר הפועלים בו התגוררנו, לרכישת מתנות לחג בחנות "משכית". חנות מטופחת שופעת חפצי נוי מעשה ידיהן של נשים עמלניות מישובים שכוחי אל, בהם שוכנו בשנות החמישים העולים מארצות המזרח.
אימי בוגרת תנועת החלוץ ולימים חברת מפ"ם עליה השלום, סוציאליסטית אדוקה, האמינה שהיא עושה מעשה חברתי ראוי. היא וחברותיה האמינו שמפעלה "החלוצי" של רות דיין, אשת הרמטכ"ל, מעצים נשים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית.
כיום לאחר יובל, אני משחזר את מעשיה ורוכש מתנות לחג בחנות לסחר הוגן "אחותי", כל זאת מתוך אמונה עמוקה בדרכה הסוציאליסטית של אימי. והנה הבוקר שלחה לי חברת נעורים, מאותה שכונת פועלים, קישור למאמרה הביקורתי של ד"ר נועה חזן אודות החברה הממשלתית "משכית". ואני שואל מי עבד עלינו?
חזן טוענת שמיצובה של "משכית" כמושיעתן של הנשים שהגיעו מחברות פרה-מודרניות תרמה רבות למיתוגה כחברה משגשגת, המשלבת בין ישן לחדש ובין מזרח למערב לשם יצירת סגנון ישראלי מקורי לכאורה. מפירותיה של "משכית" נהנו בעיקר מנהלותיה והמעצבות שחיו במרכז וזכו לשכר גבוה. ואילו לבעלות המלאכה מהפריפריה שזכו לשכר נמוך, העבודה במשכית הייתה לעתים גורם שעיכב את השתלבותן בשוק העבודה המודרני. זאת משום שאת עבודתן עבור "משכית" עשו בביתן בנוסף לעבודות משק הבית שהיו מוטלות עליהן.
רות דיין (מימין) ומלכת היופי שרה טל, אוחזות בחולצה בחנות "משכית", 1956
אני רוצה להאמין שדיין אכן האמינה במפעלה וחטאה נבע מחוסר מודעות. חטאה אופיין בשימור הפערים בין מרכז לפרפריה, בין האליטה לשוליים. שימור הפערים התאפשר כתוצאה מכך שהיזמות נשמרה כנחלתן של האליטות הוותיקות ומפערי התיווך האדירים. שמלה שנמכרה ב 200 ל"י הייתה שוות ערך לשכרה של בעלת מלאכה בגין 5 חודשי עבודה (40 ₪ לחודש).
לאור סיפורה של "משכית" חשוב שבבואנו לבחון עד כמה מיזמים אשר נועדו לשמר תרבויות סקטוריאליות ולהעצים קבוצות מוחלשות אינם מהווים בומרנג נבדוק לפחות שני מדדים. האחד עד כמה היזמות והניהול נשמרו בידי בעלות/י המלאכה ואיזה חלק מהרווחים נותר בידיהן/ם. בדרך זו נתרום להעצמתן של אותן נשים ולמימוש זכותן לחירות תעסוקתית.
הוספת תגובה לכתבה