יום שישי   25-09-2020
דעה על סדר היום |

"תלמד תצליח!" האמנם? -על מע' החינוך בישראל

חברה נכתב על ידי

האם עוני הוא דבר תורשתי או ניתן לשינוי? האם מערכת החינוך מאפשרת לכולם להיות מתחרים בעלי סיכוי אמיתי בשוק העבודה? על מערכת החינוך, הפערים החברתיים, והניעות בסולם הריבוד החברתי בישראל.

 

האם באמת יכולה לשמש מערכת החינוך בישראל כלי מרכזי בצמצום הפערים החברתיים?
אחד החוקים הראשונים שחוקקו עם קום המדינה היא חוק חינוך חובה, המחייב את כלל הילדים ללמוד במסגרת מוסד לימודי המוכר ע"י המדינה. במסגרת החוק, ההשתפות במסגרות החינוך מתאפשרת בחינם עד כיתה י"ב. מדובר באחד החוקים החשובים ביותר שחוקקו אי פעם במדינה, שבבסיסם ההבנה שיש לתת לכל ילדה וילד שיוויון הזדמנויות באמצעות מכשיר הניעות החברתית הבסיסי ביותר, הלוא הוא החינוך הציבורי. כנראה שכבר אז הבינו את מה שמתחילים לשכוח היום. כדי לנסות לענות על השאלה "האם באמת יכולה לשמש מערכת החינוך בישראל כלי מרכזי בצמצום הפערים החברתיים?" כדאי שננסה לחשוב קודם על השאלה, "האם כולנו נולדנו שווים?".

 

האם כולנו נולדנו שווים?
נקח לדוגמא את שני התינוקות בתמונה. על פניו לא נראה שיש הבדל מהותי. שווים! אבל מה אם הייתי אומר לכם שהתינוק מימין מתל אביב והשמאלי מנצרת? כאן לצערי כבר מתערבת המציאות החברתית, וכנראה שלא יהיו שווים בהזדמנויות שיעמדו בפניהם לאורך השנים. מספיק להסתכל על דוחות הביטוח הלאומי בכדי להיווכח שהמשכורת הממוצעת לשכיר בתל אביב (ע"פ הדוח המעודכן ביותר-2011) גדולה ב21% מהממוצע הארצי, ואילו בפריפריה המשכורת מדדה עשרות אחוזים מאחור. אם כך, כנראה ששני התינוקות האלו, דומים ככל שיהיו, לא יזכו לאותה תמיכה כלכלית ממשפחתן, ולא כל דלת שתפתח בפני בן המשפחה המבוססת תפתח עבור השני. לסיכום דבר, מי שנולד למשפחה עשירה יחשף להזדמנויות רבות יותר וסביר שיהיה עשיר, ואילו מי שנולד למשפחה ענייה יהיה עני.

שווים או לא?

שווים או לא?

מערכת החינוך אמורה להיות נקודת האור בכל סיפור העוני "התורשתי" הזה. באמצעות מתן חינוך חינם שווה לכל, יכולה מערכת החינוך לצמצם עד כמה שאפשר את הפערים החברתיים האלו. במסגרת הלימודים רוכשים הילדים את המיומנויות הבסיסיות ביותר שיסייעו להם בהמשך חייהם המקצועיים, וכמובן שבסוף המירוץ ,באם עמדו בכל התנאים, יקבלו את תעודת הבגרות שהיא כרטיס הכניסה למערכת ההשכלה הגבוהה. לא פעם הוכחה מערכת ההשכלה הגבוהה כמאפשרת ניעות בריבוד החברתי, ועל כן חשיבותה הרבה לנושאנו.

 

מערכת החינוך- כלי לצמצום פערים או לשיעתוקם?
מסתבר שלא רק שמערכת החינוך אינה ממלאת את תפקידה בצמצום הפערים החברתיים אלא שהיא משעתקת אותם ומעצימה את הקיטוב החברתי כלכלי בישראל.

חלק לא מבוטל ממימון מערכת החינוך הציבורית בישראל מתבצע ע"י משרד החינוך, אך הוא מזמן אינו השחקן היחיד, ומזה עשרות שנים שמשתתפים במימון החינוך הציבורי רשויות מקומיות, תשלומי הורים, תרומות של עמותות וקרנות, ואף תאגידים עסקיים. ברור אפוא, שרשות מקומית חזקה כלכלית כמו עיריית תל אביב, יכולה לאפשר לעצמה השקעה תקציבית בחינוך אשר משמעותית בהרבה מרשויות חלשות יותר. ניתוח שבוצע ע"י אתר "כלכליסט" ב2013 מציג חישובים משוערים של ההוצאה עבור תלמיד בחלוקה לרשויות מקומיות. מן הניתוח ניתן לראות בבירור שמרבית הערים שיכלו להשקיע יותר בהוצאה עבור תלמיד הן בעלות רשות מקומית חזקה יותר, ותושבים מבוססים יותר. בצורה זו, מאבדת מערכת החינוך את כל ערכה כאמצעי לצמצום פערים וממשיכה להנציח ולשעתק את אלו הקיימים. אם נחזור לדוגמא של תל אביב ונצרת, נוכל לראות בניתוח כי ההוצאה עבור תלמיד בעיריית תל אביב היא 8,504 ₪ בשנה, בעוד שבנצרת 367 ₪ בשנה בלבד. (לניתוח המלא של אתר "כלכליסט")

לתקצוב של הרשות המקומית מתווספים, כפי שהוזכר, תשלומי ההורים המאפשרים ע"פ חוזר מנכ"ל משרד החינוך הוספת תל"ן (תוכנית לימודים נוספת). התל"ן אמורה להיות תוכנית של שעות העשרה, אך בפועל משתמשים בה ההורים בכדי לקנות לילדיהם שעות במקצועות הליבה הנוספות לאלו שמקצים משרד החינוך ותקציבי העירייה. גם כאן המשוואה היא דומה: הורים עשירים=השקעה מרבית בחינוך הילד, הורים עניים=השקעה מינימאלית בחינוך הילד.

 

"חינוך אפור" והפרטה
בעידן שבו הפרטה הפכה למילה קדושה ברפרטואר הכלכלי-ישראלי אין פלא שהיא מראה אותותיה גם במערכת החינוך. מערכת החינוך בישראל היא ציבורית וממומנת ברובה מקופת המדינה. עם זאת, אנו עדים כבר 20 שנה להווצרותו של "חינוך אפור" במדינת ישראל. על "החינוך האפור" למעשה כבר דיברנו, והוא למעשה מערכת החינוך הציבורית המוכרת לנו כיום, המתבססת על יכולתם הכלכלית של הרשויות המקומיות וההורים. עדיין לא מדובר בהפרטה רשמית, אך לא רחוק היום בו יפתחו בתי ספר פרטיים בישראל, לעשירים בלבד. אם לומר את האמת, זה כבר קרה.

בית הספר "חברותא" הוקם ב2009 כבית הספר הפרטי הראשון בישראל, ודרש מתלמידיו שכר לימוד "זעום" של כ-35,000 ₪ בשנה. ברור ששכר לימוד כזה יכולים להרשות לעצמם רק הורים מהמאיון העליון, וכך אכן היה. בתי ספר מסוג זה הם סכנה חברתית גדולה המעצימה את הפערים החברתיים. באם תקום אלטרנטיבה רחבה של בתי ספר פרטיים בישראל שתציע "חינוך משופר" יוכלו לגשת אליה ילדי עשירים בלבד, ובכך טמונות שתי בעיות. ראשית, יווצרו שתי מערכות חינוך נפרדות ע"פ המעמד הכלכלי, סגרגציה חברתית של ממש, בתי ספר לעניים ובתי ספר לעשירים. מיותר לציין עד כמה סגרגציה מסוג זה מאיימת על הלכידות החברתית. שנית, בכל ילד להורים עשירים שילמד בבית ספר שכזה יושקעו סכומי עתק שאינם נתונים לכל בקרה ואף עוקפים בקלות את סכומי ההוצאה החיצוניים עבור תלמיד כיום ב"חינוך האפור". ברור שמוסד שכזה ימשוך אליו מורים מיומנים יותר, ויוכל לאפשר רכישת אמצעים מתקדמים יותר, ומתן שעות לימוד נוספות כמה שרק יחפוץ. אבל מי יהנה מכל זה? ילדי עשירים בלבד. שיוויון הזדמנויות היא מילה זרה בז'רגון של המגזר הפרטי, ויש דברים שפשוט אסור להפריט. לבסוף, לאחר מאבקים משפטיים רבים נסגר בית הספר בשנה שעברה, אך יוזמות פרטיות דומות מאיימות לתפוס את מקומו.

 

ההשלכות לעתיד הילד
בדו"ח השנתי של מרכז אדווה פורסמה רשימת אחוז הזכאות לתעודת בגרות ע"פ ערים (לדו"ח אדווה). אם נמשיך על קו חייהם של שני התינוקות שהזכרנו קודם לכן, אזי הדו"ח מאפשר לנו תחזית לתמונת מצבם עם סיומם את 12 שנות הלימוד. לילד מתל אביב סיכויים של כ-66% להוציא תעודת בגרות וסיכויי הילד מנצרת הם כ-46% בלבד. כמובן שללא תעודת בגרות סיכוייו להכנס למוסד להשכלה גבוהה שואפים לאפס, וללא השכלה גבוהה הכניסה וההתקדמות בשוק העבודה קשות עשרות מונים. את הקשר הישיר בין המיקום הגיאוגרפי ודירגו הסוציו-אקונומי למספר הנכנסים למוסדות ההשכלה הגבוהה ניתן לראות בבירור בדו"ח אדווה. מחצית ממסיימי התיכון באשכולות היישובים 8-10 (3 האשכולות העליונים) יתחילו בתוך 8 שנים ללמוד במוסד להשכלה גבוהה, בהשוואה לרבע בלבד ממסיימי התיכון באשכולות היישובים 1-4 (4 האשכולות התחתונים).

 

מתוך דו"ח מרכז אדווה 2013

מתוך דו"ח מרכז אדווה 2013

 

"תלמד, תצליח!"
מלמדים אותנו מגיל קטן שאם נלמד אז נצליח, שאם נשקיע המון כל הדלתות יפתחו בפנינו. ברור שלהשקעה משקל בעיצוב עתידו של כל ילד וילדה בישראל, אך כנראה שמשקלה לא מספיק כבד בכדי לשבור את תקרת הזכוכית החוסמת את השכבות החלשות, ואת ילדיי ההורים שלא עלה בידם "לקנות" לילדיהם את כרטיס הכניסה למסגרת חינוכית יוקרתית יותר. חברה שבה נוצר מתווה המקדם את חבריה בחינוך וכיוצא בזאת בשוק העבודה על בסיס עושרם המשפחתי ולא על בסיס כישרונם היא חברה בדרך להתאבדות כלכלית ומוסרית. מערכת החינוך בישראל על כל תחלואיה היא כיום ציבורית וכך עליה להשאר. לרגע איני טוען שמערכת החינוך הציבורית כיום מושלמת. עם זאת, כל עוד אנו רוצים לאפשר לכל ילד סיכויים שווים במיצוי הפוטנציאל שלו, הפתרון בפירוש לא נעוץ בהפרטה.

אוהבים להציג לנו נתונים המראים שההשקעה הממשלתית בחינוך בישראל היא בין הגבוהות מבין מדינות הOECD, אך נעלמת מהם האמת הטהורה. ברגע שמסתכלים על ההשקעה עבור תלמיד בודד האמת מתגלה: כ-6,000 דולר השקעה בשנה לתמיד בישראל לעומת 8,000 דולר בממוצע לתלמיד במדינות הOECD. מסתבר שחלק גדול מהתקציב כלל לא מגיע לתלמידים ונתקע אי שם במערכת הארגונית העצומה והמסועפת של משרד החינוך. מה שבטוח הוא שארגונה מחדש של מערכת החינוך והתאמתה למאה העשרים ואחת היא הכרחית. מה שעוד יותר בטוח הוא שהפרטת המערכת לא תועיל במאומה. הדו"ח השנתי על הפרטות והלאמות בישראל 2013 של "מכון ון ליר בירושליים" (לדו"ח המלא) מצביע על מדיניות הפרטה מדאיגה בתחום החינוך. זוכרים את בית הספר הפרטי "חברותא" שנסגר? מסתבר שזה לא הסוף. באוקטובר 2013 אישר משרד החינוך הקמת תיכון בינלאומי פרטי בו יעמוד שכר הלימוד לשנה לתלמידים ישראלים על כ25 אלף ₪ בשנה. אז מה אתם אומרים, כולנו נולדים שווים?

  כתבות ווידאו שחבל לפספס