הרעבים החדשים

תמלול הכתבה: הרעבים החדשים

אורלי בויום: כל אחד מאיתנו יכול להתעורר בוקר אחד כשהוא רעב!

אלי עמר דוד: לפני שבועיים-שלושה הגענו לשבוע שלם שלא היה מה לאכול בבית, לא אכלנו, כי לא היה כסף... אין כסף - אתה לא אוכל.

ישראל אליזרוב: פעם אני הייתי מנסה לארגן תרומות לאחרים. וזה התהפך. וזה מאוד קשה. זה ממש קשה.

אורלי בויום: למעלה ממיליון ישראלים חיים במצב של חוסר ביטחון תזונתי מאז שהקורונה הזו השתלטה לנו על החיים. זה אומר שאנחנו אוכלים פחות, צורכים פחות מזון, יש כאלו שמדלגים על ארוחה, הולכים לישון עם בטן ריקה, עמותות וכל בתי התבשיל קורסים תחת הנטל.

נתן: אני פה בערך כארבע שנים, יש אנשים ממש שהם... זה הבית זה האוכל זה עולם ומלואו. ראיתי פה הרבה אנשים שלא ראיתי בעבר. אפילו אנשי היי-טק.

רוית רייכמן: אוראל, כמה מנות עד עכשיו? 231... זאת אומרת תוך שעה 231 מנות הלכו, צריכים להגיע ל-580 מנות.

קריינות: מתחילת מהפכת הקורונה נרשמה עליה של מאות אחוזים בפניות לעמותות המזון השונות בארץ, שלעתים מספקות את סלי המזון והארוחות היחידות של הרעבים והרעבות.

אורלי בויום: כמה אנשים באים לפה מדי יום? בממוצע

רוית רייכמן: אנחנו הגענו לאלף, וגם הגענו לאלפיים. אז היום, סתם לדוגמה, יש להם סלט סלק מרוקאי, מרק גריסים, חטיף תמרים.

אורלי בויום: יש פה אוכל יותר טעים ממה שאני מספקת לילדים שלי בבית... איזה סוגי אוכלוסיה באים לפה?

רוית רייכמן: לא מגיעים לכאן רק הומלסים, יש כאן אוכלוסיה מעורבבת לחלוטין של אנשים. חתך הגילאים של הילדים, היום אנחנו רואים כמות של 50% של ילדים שמגיעים לקחת את האוכל למשפחות. המשפחות נורא מתביישות לבוא לבקש את האוכל. אומרים לי "מה, את נותנת למהגרי עבודה אוכל? את נותנת לפליטים אוכל?" אני אומרת להם "חבר'ה, כל מי שרעב – יקבל". אני לא עכשיו... אין לי גזענות אצלי... אם היטלר רוצה להיכנס, היטלר ייכנס.

קריינות: ממש כמו המונח מטוש שפרץ לחיינו בקורונה ככה גם הגיע ה"אי ביטחון תזונתי", שמגדיר מצב של קושי להגיע ולהשיג מזון. סקר שפרסמה הלמ"ס ביולי השנה מראה כי למעלה מ-21% מהישראלים צמצמו את כמות המזון וכמות האוכל שלהם בתקופת הקורונה והם חיים במה שמוגדר כאי ביטחון תזונתי.

אהרון טרואן: אי ביטחון תזונתי הוא מצב שבו אדם לא יכול לספק לעצמו את הצרכים התזונתיים, לא רק את כמות המזון, כדי שלא ירגישו רעבים, אלא גם את איכות מזון, שדרושה כדי להבטיח חיים בריאים. האם אני לוקח את האוכל הזה, את פרוסת הלחם ואוכל אותו בעצמי או מחלק אותו לפרוסות  לילדים? האם אני יכול להרשות לעצמי לקנות עגבניות ומלפפונים? מחליטים לקנות תרופות, כי צריכים, ולא אוכל, והולכים לישון רעבים. וזה נוגע לרבע מהילדים בישראל, לפי נתונים של הביטוח הלאומי, לפני הקורונה!

קריינות: ושלא תחשבו שאי ביטחון תזונתי מתייחס רק לרעב קיצוני או לבטן נפוחה. ביטוח לאומי מגדיר כי  250 אלף משפחות חיות בחוסר ביטחון תזונתי חמור, וזאת על סמך היחס שבין הכנסות המשפחה לבין סכום הוצאותיה על מזון.

אורלי בויום: אני יכולה? החלום שלי זה להכניס אצבע לזה ולטעום. אה, אבל זה קורונה...

אלי עמר דוד: פיטרו אותי, פתחתי את העסק של הקונדיטוריה, ובתור עסק שקם חודש לפני הקורונה – אתה לא זכאי לכלום.

אורלי בויום: היו ימים שהרגשת רעב?

אלי עמר דוד: זה הגיע לרמה שלפני בערך חודש בערך, פחות, לא היה מה לאכול בבית, כי לא היה כסף... אין כסף - אתה לא אוכל.

אורלי בויום: אתה מרגיש איזה הבדל בין כמות סוג המצרכים שהיית קונה לפני הקורונה?

אלי עמר דוד: לבית? אין לי מצרכים לבית. כל המצרכים הם לעסק. יש לי מצרכים נורא בסיסיים לבית, אין לי את המותרות שהיו לפני קורונה ולפני כן, אני לא חי עליהם. יש לי את המצרכים הבסיסיים שזה גבינה, יש לי לחם, דברים בסיסיים, ביצים, מלאווח. לא תמצאי פה סטייקים ולא תמצאי פה ריזוטו.

ישראל אליזרוב: קודם כל בהתחלה לא ביקשתי עזרה. שתקתי. ישבתי בבית והתביישתי. התביישתי, כאילו אמרתי אני אחד מני רבים, כזה קטן. מי מכיר קניון לב באשקלון?

אורלי בויום: מה היה לך הכי קשה בהתמודדות הזו בתחילת הקורונה?

ישראל אליזרוב: לפני זה היינו יוצאים פעם בשבוע, לפחות, או מזמינים הביתה פעם בשבוע לפחות אוכל מבחוץ, מותר לנו. היום? מבשלים מה שיש בבית, מנסים שיראה טעים וסבבה, אבל... משתדלים לא להזמין.

אורלי בויום: יש מצרכים שממש הפסקת לקנות?

ישראל אליזרוב: פחות בשר יקר, עוברים לבשר יותר זול. זה לא משנה, מתבלנים יותר טוב. פעם הייתי מתבייש להגיד, אבל אנחנו על סלי מזון. השולמנים, דרך החמ"ל שלהם, קרן גדות, דאגו שישלחו לנו סלי מזון הביתה. היום, לא באשמת אף אזרח במדינה, כולם הגיעו למצב, צריך להפנים את זה, וצריך ללכת ולבקש עזרה.

אלי עמר דוד: אם לא יהיה לי איך לשלם שכר דירה, אני עובר לגור ברחוב. אני בתור ילד מאומץ, עברתי התעללות על ידי אבי הביולוגי מגיל אפס עד גיל ארבע, ומגיל 18 עד גיל 28 הוא ניסה לרצוח אותי. אז קצת קשה להפחיד אותי היום מלגור ברחוב או כל דבר אחר.

קריינות: כיום רשומות 1745 עמותות שמתעסקות בסיוע במזון, ומוציאות שני מיליארד שקל בשנה. 189 עמותות מתוכן פועלות בסיוע למזון כעיסוק עיקרי, ומוציאות 500 מיליון שקל בשנה. לעומתן, הממשלה הוציאה עד היום רק 52 מיליון שקל בשנה, שזה כשניים וחצי אחוזים מתוך השני מיליארד הוצאות של העמותות העוסקות בסיוע במזון לנזקקים.

ישראל אליזרוב: דברים שהממשלה צריכה לעשות, אנחנו מנסים להחזיק אחד את השני, והמצב הזה ככה לדעתי קיים כבר 40 שנה, עם כל העמותות שאלוהים ישמור עליהן, כי הן היחידות ששומרים עלינו.

אורלי בויום: מה הממשלה צריכה לעשות? איזה צעדים אופרטיביים?

אהרון טרואן: משרד הרווחה לא יכולים לטפל בהכל. והבעיה היא לא בעיה של העניים והמסכנים, זו בעיה של כולנו. הדבר הבסיסי ביותר, הוא לוודא שיש תקציב, בבסיס התקציב באמת לאוכלוסיות המוחלשות והפגיעות ביותר. ולא רק ל-11 אלף ואפילו לא ל-25 אלף, אלא למאות אלפים שזקוקים. אנחנו צריכים לוודא שמדיוניות הממשלה דואגת לחיזוק החקלאות, לוודא שאנחנו מנגישים באופן מיידי את המזון לאלו שיש להם מניעה פיזית מלקבל את המזון, שיהיה גוף שיתרכז בבניית תכנית אב למזון, לאומית, למחירים של סל מזון בריא שהוא בהישג יד לכל. זה כולל את מעמד הביניים.

אלי עמר דוד: אם לי לא יהיה מה לאכול אני לא אשלם לכם מיסים, אני אעדיף לקנות בזה אוכל. בני גנץ או ביבי? לא מעניין אותי! מצידי תביאו את אחמד טיבי או את אריה דרעי שיהיה ראש ממשלה. מי שיפתור את הבעיה הזאת – העם ייבחר בו.

אורלי בויום: האם הממשלה מבטיחה לנו שיהיה לנו מה לאכול? שיהיה אוכל במחיר מסובסד? שנוכל להביא אוכל הביתה? או שגם זה חרטא?​

סוף תמלול הכתבה: הרעבים החדשים