אתמול צפיתי בכתבתו של עמיתי עידוא דגן: "הלקוח לא תמיד צודק" ששודרה במסגרת המהדורה השבועית "סדר חברתי".
עידוא יצר מסמך טלוויזיוני עוצמתי התומך בחקיקה חדשנית אשר אמורה להפליל את לקוחות הזנות. צפיתי וחוויתי אי שקט נוראי וכעס שקשה להכילו. חוויתי כעס כלפי עמיתי: הכתב, הצלם, העורך וכל מי שהיה בסביבתי.
על מה ולמה?
הכתבה עסקה בתכנים המוכרים לי כפעיל פמיניסטי מזה שני עשורים. הזירה בה צולמה הכתבה מוכרת לי כמי שפועל במסגרת מרפאת לוינסקי בחמש השנים האחרונות. לכאורה דבר אינו חדש, אני מכיר את רציפי התחנה המרכזית הישנה, את הדירות הדיסקרטיות ואף פגשתי חלק מהנשים הנסחרות. אז על מה הזעם?
נזעקתי להגן על כבודן הרמוס של אותן נשים מוחלשות!
ברור לי מעבר לכל ספק שדגן התגייס לקידומה של מטרה ראויה. קידומו של חוק אשר נועד להציל אלפי נשים וגברים, נערות ונערים הנאנסים מדי יום בתעשיית הזנות. תהיתי האם צריך לראות את הזוועה בעיניים, האם חשוב להפשיט את הקורבנות מכבודן כדי להבין שיש בעיה?
אל מול יחסי האמביוולנטי לכתבתו של דגן מבקש אני לדון בסיוריו של העיתונאי לשעבר בוקי נאה באותן זירות. נאה מציג לציבור את הנשים המוחלשות ביותר, הן חשופות ברחוב, חסרות הגנה ומייצגות את שרשרת המזון האכזרית של הגבר הישראלי. הוא משתמש בסלבריטאיות שלו בכדי להציגן בפני מעמדות גבוהים יותר תמורת אתנן של 10,000 ₪ לסיור. הנשים שהוא מציג, לעיתים משתפות פעולה, אך אין כאן משא ומתן של שווים ושוות. הוא מנצל את חולשתן, בכדי להאכיל את הרעב של המשועממים והשבעים בני המעמד העליון. במקום להביא מזור, רפואה והצלה, הוא עובר והולך הלאה והנשים נשארות באותו בור, כלואות בעולם הזנות.
ברור לי מעבר לכל ספק שסיוריו של נאה אל זירות הזנות הינם מעשה מציצני ונצלני במסגרתו הוא שב ומשחזר את מעשה הסחר בבני אדם. נאה סוחר בכבודן של אותן נשים שקופות תמורת ליטרת הבשר. לעומתו דגן חושף את אותן נשים על מנת להוביל בקרב הצופים שינוי תודעתי. דגן חותר לשכנע את צופיו שיש למגר את מעגל הרשע ולשקם את קורבנות הסחר בבני אדם. וכל זאת שלא למטרות רווח אישי.
תבורך עמית יקר!
תגובתו של הדגן: יישר כח לעוסקים במלאכה יום יום!
לקרוא לסרטון הפרופגנדה הזה "כתבה" מבזה את מקצוע העיתונות לדורותיו.